"אד אסטרה" - ביקורת סרט

ביקורת על "אד אסטרה" - סרט המדע הבדיוני החדש של ג'יימס גריי ("העיר האבודה Z"), בכיכובו של בראד פיט.

לכל העדכונים החמים: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע!

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי באמנות הקולנוע הוא היכולת שלה לגרום לנו לחשוב על החיים ולנסות להבינם בצורה טובה יותר. אולי מדויק יותר יהיה לומר: להתמודד עם הקיום שלנו. עם המשמעות העצומה שהוא טומן בחובו ומאידך חוסר המשמעות שצף, מרחף ומעיק מפעם לפעם. עם שאלות שלעולם לא נזכה לקבל עליהן תשובה ועם פתרונות שנדמים ברורים מאליהם, מובנים כאור השמש או כצד האפל של הירח.

אד אסטרה (Ad Astra), הרפתקת החלל החדשה בכיכובו של בראד פיט, הוא סרט כזה. יצירה קולנועית שנוגעת בנקודות רגישות, כואבות וכמוסות של מה זה להיות אדם – מה זה לחיות בעולם בו הבדידות יכולה להציף ולהקיף מכל עבר בכל רגע. מה זה להתמודד עם טראומות, זיוף, מאבקים להגשמת עצמית ומציאת תכלית ואפילו, כמיטב הקלישאות, כוחה של אהבה. הוא ניגש ומנסה לחקור את הנושאים רחבי היריעה הללו עם המון כוונות טובות וראויות, בחלקם נגיעותיו מעודנות, חמימות ואף שמימיות ובאחרות היומרנות מתפרצת ומשתלטת.

מתוך "אד אסטרה" | צילום: באדיבות פורום פילם

הסיפור נפתח בכדור הארץ במה שמתואר כ"עתיד הקרוב". פיט המצוין מגלם את רוי מקברייד, אסטרונאוט ששמו הולך לפניו, הרבה בזכות מורשתו של אביו (טומי לי ג'ונס) – האדם הראשון בהיסטוריה שהגיע לכוכב נפטון. כשתופעה מוזרה גורמת נזק רב לכוכב הלכת שלנו, מקברייד נשלח למשימה למציאת אביו האבוד, שמסתמן כמפתח לאירועים החריגים וההרסניים.

את הסרט ביים ג'יימס גריי, במאי אינדי שמעולם לא הצליח לפרוץ יותר מדי לתודעה. בין סרטיו ניתן למצוא את הלילה הוא שלנו, שתי אהבות והמהגרת, שלושתם בכיכובו של חואקין פיניקס. לפני שלוש שנים הוא ביים את העיר האבודה Z המרתק, על מסעם המאתגר והמסוכן של אב (צ'ארלי האנם) ובנו (טום הולנד) למציאת תרבות זרה ועתיקה במעבות האמזונאס.

בסרטיו של גריי, לפחות אלו בהם צפיתי, תמיד מורגשת טביעת אצבע בלעדית. גריי לא "עושה קולנוע", אלא "עושה אמת" – בכך הוא עשוי להיחשב שנוי במחלוקת, כי סרטיו מעדיפים ראליזם קר, שגרתי ורגוע על-פני חוויה קולנועית אסקפיסטית, חיה ובועטת. אמנם פחות מבעבר, אך ההעדפה הזו נשמרת גם כאן והופכת את אד אסטרה לאחד מסרטי החלל היותר מציאותיים שנראו. במקום להתרכז בגדול, העצום והמרהיב, הוא מתרכז בקטן, באישי ובפרטי ובמקום לבחור בספקטקל הוא הולך על האינטימי.

פיט מתמסר כל כולו לתפקיד הגיבור ומגלם ברכות ובאצילות אדם נחוש, ערכי וסמכותי, אך אבוד, חידתי ומוצף במחשבות מתעתעות. הגיגים מרתקים יותר או פחות, שמובעים בעזרת אמצעי המבע הכי קלישאתי בספר: ווייס אובר. בחירה אמנותית שלעיתים פוגעת בחוויה ומטילה דופי על הפן הריאליסטי ביצירה. לכך מצטרפים קיצורי דרך תסריטאיים, מה שנקרא פתרונות קסם, שמעיבים מספר פעמים על החוויה הייחודית ומורגשים יותר מכל בסוף הדרך, במערכה האחרונה. אך בכך באמת מסתכמות טענותיי.

מתוך "אד אסטרה" | צילום: באדיבות פורום פילם

בחלקו הארי, אד אסטרה הוא קולנוע ממגנט, מהפנט וייחודי, שקשה להסיר ממנו את העיניים. הסיבה העיקרית לכך היא ככל הנראה העובדה שאנו צופים בעולם שלו כפי שרואה אותו דמותו של פיט, יחד עמו, אנו עוברים את מה שהוא עובר. אין בסרט הזה באמת דמויות, אין אנשים, אין קולנוע במובן הקולנועי של המילה. בין התחנות מהירח ועד נפטון, דמויות נכנסות ויוצאות. רגע אחד אנחנו נתקלים במישהו אחד וברגע אחר מחליפה אותו בחורה אחרת. לשם שינוי, המחסור בעומק לדמויות אינו חסרון אלא אמצעי שפועל להמחשת הבדידות, אי הוודאות והראליזם.

כל זה לרגע לא אומר שהסרט משעמם, חסר-תוכן או רגעים מלהיבים – סצנת הפתיחה המטריפה שלו תפסה אותי לא מוכן וגרמה ללב שלי להלום בפראיות. הצלם הקבוע של נולאן, הויט ואן הויטמה, כובש מבעד לעדשתו כמות נכבדת של רגעים מסחררים, עוצרי נשימה ומדהימים ביופיים. סצנת מרדף אינטנסיבית על הירח וחדירה מבעיתה לחללית מסתורית, הן רק שתיים מהן. אחרי היא, בין כוכבים ודנקרק, זה כבר לא אמור להפתיע אף אחד, אבל היכולות של ואן הויטמה פנומנליות. גם הודות לצילום שלו, בדיוק כמו עם סרט המלחמה של נולאן, האווירה הריאליסטית פשוט שואבת לתוכה.

בסופו של דבר, הייתי אומר שאד אסטרה הוא ההמשך הלא-רשמי של האדם הראשון מהשנה שעברה. כמוהו, הוא שומר על איפוק, ראליזם וקרירות מתכתית ולפעמים כמעט בלתי-נסבלת. בדומה לסרטו של דמיאן שאזל, גם הוא עוסק קודם כל באדם במרכזו ובתהליכים הנפשיים שעוברים עליו. הנושאים שהם חוקרים אמנם שונים בחלקם אלו מאלו, אבל הדרך בה הם עושים זאת בהחלט דומה.

לא מדובר בסרט חלוצי, גדול או כזה שייזכר לדורי דורות וגם הסוף שלו מוריד מערכו, אבל יש בו מספיק אותנטיות, חן, אמת ואפילו רגעים מופתיים שהופכים אותו לחוויה שכדאי להתמסר לה. מסע שראוי להישאב לתוכו ובסוף, כשייגמר, לשבת ולהרהר עליו, לעכל אותו וגם לתהות על היכולת המופלאה הזו של הקולנוע לגרום לנו לחשוב, לתפוס ואולי, רק אולי, להבין בצורה טובה יותר את חיינו.

---

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.