4 באוק׳ 2023
28 בספט׳ 2023
21 בספט׳ 2023
לרגל יום השנה ה-35 לפטירתו של אנדריי טרקובסקי, אליעד טלמור חוזר אל מכלול יצירתו של אחד הבמאים החשובים, המוערכים והמבריקים בתולדות הקולנוע. יוצר שבסגנונו הייחודי, ואולי אף הבלעדי והבלתי־ניתן לחיקוי, ברא עולמות קולנועיים שאין שני להם.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
"לא שוחחתי עם איש מזה שלושה ימים. אפילו אהבתי את זה. אני חושב שזה טוב לשמור על שתיקה לזמן־מה. מילים אינן יכולות לבטא את כל שהאדם מרגיש. מילים הן רפויות" (מתוך הסרט מראה, 1975).
היום, ה־29 בדצמבר, ימלאו 35 שנים לפטירתו מסרטן הריאות של הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי, שנחשב בעיני רבים – קולנוענים, מבקרים וצופים כאחד – לאחד מגדולי במאי הקולנוע, אם לא הגדול מכולם. במהלך הקריירה הקולנועית שלו ובין השנים בין 1962 ל־1986, טרקובסקי הספיק לביים שבעה סרטים באורך מלא – כולם נחשבים ליצירות מופת. ציוניהם באתר IMDb נעים בין 8.0 ל־8.1 ושניים מהם (אנדריי רובלב וסטאלקר) אף נמצאים ברשימת 250 הסרטים הטובים בכל הזמנים של האתר (בעיני, אגב, גם לשאר סרטיו מגיע מקום ברשימה). כמו־כן, ממוצע אחוזי הטריות שלהם באתר רוטן טומטוז (Rotten Tomatoes) עומד על 94%, בעוד ממוצע ציוניהם באתר הוא 8.5.
בגוף עבודותיו המצומצם, הצליח טרקובסקי לחדור אל נבכי נפש צופיו כפי שאף במאי אחר לא הצליח. לפיכך, זהו אתגר של ממש לדבר על סרטיו, היות שהם מהווים חוויות אסוציאטיביות ואניגמטיות, שמהותן חומקת מן השפה. הם מחלחלים באופנים שונים עבור כל צופה, והשיבה מעולמותיו הקולנועיים של טרקובסקי מותירה את המבקרים בהם חסרי־מילים. מושגים, סמלים ומוסכמות קולנועיות עוברים ניעור הגדרתי, וניסיון להתחקוֹת אחר משמעויות קונקרטיות בסרטיו משול לחיפוש דרך־מוצא במבוי סתום.
לא לחינם כתב מבקר הסרטים ג'וש לארסן בביקורתו על נוסטלגיה (Nostalghia), סרטו היפהפה של טרקובסקי משנת 1983, כי הוא "מהווה עדות נוספת לאפשרות שאנדריי טרקובסקי אינו קולנוען, אלא מכשף".
יצירתו של טרקובסקי מציעה חוויית צפייה שהיא פואטית, פיוטית ורוחנית – מעין התממשקות כמעט פיזית עם מעמקי רגש הממוקמים מעבר לגבולות לשוניים ומושגיים, ואף קולנועיים. במצולות אלו סרטיו מהווים, ראשית – אתגר בל־יתואר עבור האינטלקט, ושנית – מזור עבור הנפש והרוח. טרקובסקי מבקש לאחד למעשה בין הצופה לבין סרטיו, בין צופה לבין צופה, ובין הצופה לבין עצמו.
אין זה מפתיע, אם כן, כי עבור טרקובסקי מהותו של הקולנוע היא רוחנית, ותפקידו לעזור לאדם להיות טוב יותר. אולם לשם כך – נחוצה סבלנות: משום שהתקדמות בכל דרך שהיא מצריכה אורך־רוח, ומפני שסרטיו של הבמאי הרוסי אינם פשוטים לצפייה.
בימינו־אנו חוויית הצפייה בסרטים ובתכנים אלו ואחרים אמנם גמישה מתמיד, אך היא גם מקוטעת ועלולה להיות מסיחת־דעת לרוב. סרטיו של טרקובסקי, לעומת זאת, מתאפיינים באיטיות מובהקת שמבקשת מדיטטיביות־מה מן הצופה; הקצב מדוד, הטייקים ארוכים, תנועות המצלמה עדינות, הנרטיבים מעורפלים והשקט והדומייה נוכחים באֵלֶם איתן. טלפון נייד? ראוי להעבירו למצב שקט ולהניחו בצד. חברים לצפייה? ראוי להפקיד את הציניות במבואת הכניסה, להתרכז בסרט ולא לפתוח בשיחות במהלכו; ויותר מכל – ראוי להיאזר בסבלנות ולשמור על הראש והלב פתוחים.
למעשה, טרקובסקי מבקש מהצופה להיות כאחד עם הרגע הקולנועי: לשמור על מודעות רפויה אל הזמן שחולף, להיאבד בתוכו, ולהישאר עימו מול החוויה. אפשר שהזמן בסרטיו מאט לכדי זחילה, ואמנם, הם אינם בדיוק משעממים. משום שבאימוץ אופן הצפייה הראוי – המרפּה עם ולתוך הסרט – ביכולת הסרטים, כל שוט בתורו שלו, לעורר מצב תודעה היפנוֹטי: טראנס. טרקובסקי מרכֵּז, מְעַבֶּה ומרחיב את הזמן, ולאחר צפייה בסרט שלו, הפרספקטיבה אודות הזמן והחוויה אותו משתנה. החוויה הנפשית האנושית עצמה משתנה, גם אם לזמן קצוב.
סרטיו נשענים רבות על סגנון זרם התודעה, האסוציאטיבי יותר מאשר נרטיבי. מציאות, חלום, חזיונות, פרגמנטים מן העתיד, העבר וההווה – כל אלו שזורים יחדיו ומשתנים בטבעיות נוצתית, כמו מחשבותיו החולפות, הנִגְלות ונמוגות, של אדם החולם בהקיץ. טבע חי, בתים בוערים, מים נוטפים, מראות משקפות, גופים מרחפים וחפצים שנעים בכוחות עצמם; סרטיו של טרקובסקי יפהפיים עד הרטטתם את עומקי הלב, והסיבה לכך חומקת מתיאור מילולי.
ביכולתו של הבמאי לייצג רבדי אמת אנושיים וקיומיים חמקמקים מאוד, ביניהם דבר־מה שבטוחני כי מוכר לכולנו: רגש הערגה האנושי כלפי הזמן האבוד, שתמיד חולף ולעד יחלוף והנה הוא כבר חלף. זמן־הווה שהפך לעבר, שמתגלף מתוך עתיד מדומיין ומתממש עתה – ברגע זה ממש – כהווה נצחי. מאז ומתמיד וכעת ולעד, כל מה שיש לנו הוא הרגע הנוכחי: העכשיו, ההווה, שבמילותיו של טרקובסקי "מחליק והולך, כְּחול בין האצבעות, ורוכש את משקלו הגשמי אך ורק בזיכרון על אודותיו" (מתוך ספרו לפסל את הזמן; הוצאת אסיה, 2013).
ואמנם, אנו בני ובנות אנוש; המחשבה עומדת לרשותנו והרגש ממלא אותנו עד בלי די. כפי שסרטיו מעוררים ערגה אל שהיה ואיננו עוד, הם מעוררים געגועים למחוזות רגשיים שאפפו אותנו פעם: בעבר הקרוב־עד־רחוק שעוד נוכח בזיכרוננו, ובעבר הראשיתי – שאמנם כבר חמק מזיכרוננו אך לא מלְשַׁד נפשנו. רגעים של רגש אנושי טהור, אם כן, שהעלאתם בחַכַּת הזיכרון התודעתי וניסיון השמתם במילים מרגישים כממוססים את מורכבותם הבל־תתואר, אודותיה קשה – ולעיתים אף כואב – לפרט במילים.
כולנו היינו שם, ברגעים ההם שהאמנו כי יימשכו לעד: רגעי האושר שבחמימותם רצינו להתערסל, רגעי הסבל שממכאוביהם רצינו לברוח. השניות שהפכו לדקות, הדקות שהפכו לשעות. רגעי קיום חולפים, אותם כינינו בשמות – "ימים", "שנים", "חיים" – הם עודם מכוּנים כך.
שזירתו האורגנית של טרקובסקי בין הרבדים השונים בסרטיו – בין הטבעי לנפשי, בין המדומיין למציאותי, בין הגשמי לרוחני – מצליחה לגעת בכל אלו בעת ובעונה אחת, והיא ממחישה מספר דברים: את ארעיוּת החוויה האישית והפסיכולוגית של האדם, את נצחיות הקיום הטבעי והרוחני, ואת היות אלו שזורים באלו כשני צדדיו של אותו מטבע קיומי. כך בדיוק (ובערך), טרקובסקי מצליח לפרוט על מיתרי רגש שהספקנו לשכוח מקיומם, ומזכיר לנו שֶׁכֵּן – עוד ניתן להדהד בעזרתם צליל.
עניין זה מוצא ביטוי גם ברעיונות בהם הוא עוסק בסרטיו, המופשטים עד מאוד: מיקומם של חיי האדם בקיום הטבעי; מהות האמנות ומשמעות החיים; ואובדן האמונה והרוחניות בעולם מנוכר וחסר תקווה. אך נדמה כי יותר מכל, מתחת ומבעד לכל עיסוקיו, טרקובסקי עסק בחוויה האנושית – בחלומות, בזיכרונות, בחזיונות ובהְיוֹת; במורכבותה של התודעה האנושית שמהותה חומקת ממילים אך לא מן הרגש, ובכיצד היא מעניקה לנו – בני ובנות האנוש – את אנושיותנו הייחודית לנו.
בעוד מצבי התודעה המיוצגים בסרטיו מתמזגים זה לתוך זה באופן חופשי וכמעט בלתי־מורגש, הטבע וגרמיו נוכחים תמיד – אש, אדמה, מים, רוח, צמחייה וערפל. במידת־מה, הם אלו שמכתיבים את קצב הסרטים, כשכֹּל יסוד טבע מאופיין בקצב משלו: פֶּלֶג, זרם, נהר, מפל או אוקיינוס – מן העָצֵל והמרדים אל הסוער והמהיר. אריגתם של מצבי התודעה יחד עם עולם הטבע מקשה על הצופה להבין את טבעו האונטולוגי של המתרחש בסרט, ומערפלת את היכולת להבחין בין פני השטח למעמקיו.
בהיעזרי בַהפשטה הפילוסופית־מטאפיזית והרוחנית, טרקובסקי רומז לנו כי הכל אחד. כך בדיוק גם מציעה דמותו של דומניקו (המגולמת על־ידי ארלנד יוזפסון) בסרט נוסטלגיה – טיפה אחת ועוד טיפה אחת הופכות לטיפה גדולה יותר, לא לשתי טיפות.
נשאלות השאלות: האם מה שמתרחש בסרט אכן מתרחש? אם כן – אֵימָתַי? אם לא – האם מדובר בחלום? בחיזיון־אמת? או שמא בתעתוע־כזב? וחשוב מכך – האם זה בכלל משנה? הרי הסרט עצמו הוא אמיתי – שכּן כעת עיניי צופות בו וכעת אוזניי מקשיבות לו – והנה איכשהו, לא ברור בדיוק כיצד, הוא ממשש בתוך קְרָבַיי ומנגן בתוך בליבי. אם אכן כך הדבר – והכל אחד – הרי שהסרט הוא חלק ממני, כפי שהיה פעם חלק ממני, כפי שלעד יִוָּותֵר חלק ממני.
אנדריי טרקובסקי ביקש להעביר אל צופיו נגיעה ממשית מן הפואטיקה החיונית והחמקמקה שמושרשת במציאות היומיומית – פיוטיות שזיקתה אל השפה האנושית ההֶרְגֵלית רופפת. הוא צייר על סרט הצילום דימויים אפופי מסתורין, יפהפיים ופיוטיים, וכך הוא התעלה קולנועית ורוחנית מעל השפה ועשה בדיוק את אשר ביקש לעשות: להעניק לנו מתנה של זמן שבמהלכו מצויה התרוממות רוח ונפש.
אחתום עם הציטוט הבא, מפי דמות המפתח (בגילומו של אלכסנדר קיידנובסקי) בסרטו המופתי של טרקובסקי משנת 1979, סטאלקר (Stalker):
"שוחחתם לגבי המשמעות של חיינו. של חוסר אנוכיותה של האמנות. קחו את המוזיקה, למשל. היא קשורה למציאות פחות מכל דבר אחר, ואם היא קשורה אז זה לא קורה באופן רעיוני, אלא על־ידי צליל טהור ונטול כל אסוציאציות. עם זאת, כאילו בדרך איזה נס, המוזיקה חודרת אל נשמתינו. מהו אותו הדהוד פנימי שמגיב בתוכנו לאותו רעש שמובא לכדי הרמוניה? שהופך אותו לתענוג כה גדול, שמהמם אותנו ומאחד בינינו? עבור מה כל זה נחוץ? וחשוב מכל – עבור מי? אתם תגידו 'עבור אף־אחד ומשום סיבה. פשוט כך'. לא, אני בספק, שכן ככלות הכל, לכל דבר יש משמעות. משמעות והיגיון".
אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.
כתבה נהדרת. הלך מוקדם מדי.
תודה על הפוסט, אני מודה שיש כאן חור בהשכלה מבחינתי, חשפת בפני אפשרות להתוודע ליצירה מיוחדת ושונה.