"מתקפת הטיטאנים" - ביקורת סדרה

"מתקפת הטיטאנים" החלה לפני שמונה שנים כסדרת אנימה עם קונספט פשוט: יש בני אדם, הם חיים בערים שמוקפות בחומות כבירות, מוגנים מפני אימתם של ענקים המהלכים על פני האדמה. ביום בהיר אחד, הם מותקפים על-ידם והשלווה השברירית נעלמת כלא הייתה. כך מתחיל לו הקרב להצלת האנושות ולהשגת החופש.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

כמעט עשור עבר מאז עלתה הסדרה לאוויר והיום היא נמצאת בעיצומה של עונתה הרביעית והאחרונה. השינוי שהיא עברה מאותם ימים הוא עצום: אם פעם ההתלהבות הייתה בעיקר בשל הסטייל, ההסתכלות המציאותית והקודרת על העולם כמקום שלא תמיד הטוב מנצח בו והסצנות הגרפיות המכות בהלם, היום "מתקפת הטיטאנים" היא כל אלה וגם הרבה-הרבה מעבר.

כך למשל, אחד המאפיינים הבולטים בעונה החדשה הוא חוסר הבהירות בנוגע למי הטובים ומי הרעים בסיפור. לפי האג'ימה היסאמה, כותב המאנגה עליו האנימה מבוססת, אין רע מוחלט ואין טוב מוחלט ואולי בעצם בכלל לא צריך לדבר במונחים האלו. כי למעשה, החיים כידוע הרבה יותר מורכבים: יש קורבנות של אורח חיים מסוים, של חינוך כלשהו, של אידיאולגיה שמושרשת באדם מינקות ולא תמיד תלויה בו. לא תמיד מאפשרת לו לפרוץ לא רק את החומות הפיזיות, החוזרות שוב ושוב בסדרה, כי-אם גם את אלו המנטליות.

מתוך "מתקפת הטיטאנים" | באדיבות MAPPA

הפרספקטיבה היפנית הזו על הקיום האנושי, הייתה קיימת באנימות נוספות בעבר ואיננה מאפיין בלעדי של "מתקפת הטיטאנים". בשונה מהמסרים השולטים במיינסטרים ההוליוודי, לפיהם הטוב מנצח, האהבה מנצחת או כל דבר חיובי וטהור אחר מנצח, אחד השיעורים שאנימות כמו "מחברת המוות", "קוד גיאס" או "קאובוי ביבופ" מלמדות אותנו, הוא שפעמים רבות הטוב לא רק שאיננו מנצח, אלא מאבד את עצמו ואת דרכו לאורך המסע. הופך לדבר אותו הבטיח להשמיד או שעמוק בפנים – תמיד היה כמוהו.

במובן הזה, קשה שלא להזכיר את סדרת הפנטזיה האפית "משחקי הכס", שבנתה את עצמה היטב לאורך שש עונות ואז זרקה הכל לפח בשביל הפתעות עלילתיות בשקל תשעים. "מתקפת הטיטאנים", שחוקרת רעיונות דומים לאלו של לא-בדיוק-אבל-בערך מקבילתה האמריקאית, מציגה תיקון תסריטאי ורעיוני והולכת שלב אחד קדימה גם בבחינת סדר האירועים והצגתו. מאז ומתמיד, הכוח שלה היה טמון גם בבחירה מה בדיוק להציג לקהל ובאיזה שלב – ובכך, היא שומרת על מסתורין ומתח בלתי-פוסקים, לצד תגליות הגיוניות ומתקבלות על הדעת, שנחשפות בדיוק ברגע הנכון ובכנות: פשוט מעיפות את המוח.

כי הרבה לפני שמדובר בסדרת אקשן סוחפת ואפית – וכשהיא רוצה היא ממש-ממש אפית (בעונה 4 יש פרק שבחיי הוא "הנוקמים: סוף המשחק" של האנימות) – זאת קודם כל דרמה שבוחנת את הטבע האנושי ללא הנחות ובלי רחמים. הקבלות לשואה, שמשלב מסוים אי-אפשר שלא להבחין בהן, ביקורת על מעמדות ויחסי הכוחות בחברה, בחינה של פעולות אמוציונליות לעומת רציונליות, התגברות על פחד מהלא-נודע ואף מהמוות, הירואיזם, זולתנות, הקרבה – כל הרעיונות הללו, בין היתר, נחקרים לאורך הסדרה.

אז אולי השילוב בין אנימציה לנושאים כל-כך כבדי משקל ורגעים גרפיים מצמררים עלול להרתיע, אולי חוסר הזמינות של האנימה בשירותי הסטרימינג השונים, בכבלים או בלוויין מרחיק קצת גם הוא ואולי השפה הזרה יוצרת ניכור מסוים גם היא. אבל בחייאת, "מתקפת הטיטאנים" עושה בית-ספר לסדרות רבות בבנייה סיפורית, בפיתוח דמויות, בעיצוב העולם, ביצירת מסתורין ומתח והתרתו וכן בדברים המינוריים יותר כמו פתיחים (אין יום שאני לא מזמזם בו את זה של העונה החדשה) ופסקול אדיר מכל הבחינות (ותודה למלחין הירויוקי סוואנו).

עבור מי שאוהבים סיפור טוב, שחושף את רבדיו השונים בצורה מחושבת ובהדרגה, נחקק לך עמוק בלב ונשאר איתך אחר-כך, אין לי מושג מה אתם עדיין עושים פה במקום ללכת ולצפות כבר בדבר הנפלא הזה.

---

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.