הלוואי שהיינו רואים יותר סרטים כמו "בו מפחד"

על מעלותיו ומגרעותיו גם יחד, "בו מפחד" הוא מהסרטים הנועזים והמקוריים של השנה עד עתה. גם אם לא הכול עובד חלק, אי -אפשר שלא להתרשם מהאומץ של ארי אסטר.

חואקין פיניקס מתוך "בו מפחד" | צילום: באדיבות קולנוע לב

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

הרשו לי לחרוג ממנהגי ולפתוח בציטוט. בספרו המיתוס של סיזיפוס (The Myth of Sisyphus) - מסה פילוסופית בה הוא מתאר את עקרונות הגותו האקזיסטנציאליסטית - כתב הסופר והפילוסוף הצרפתי הנודע אלבר קאמי כך: "עולם שאפשר להסבירו אפילו בנימוקים גרועים, עדיין הוא עולם מוכר. לעומת זאת, בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זכרונות המולדת האבודה, או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לתפאורה שלו, הוא הוא תחושת האבסורד".

מילים אלו מהוות לטעמי את היסודות להתמודדות עם בו מפחד (Beau Is Afraid) - יצירתו הקולנועית החדשה של ארי אסטר (תורשתי, מידסומר), באמצעותה הוא מבקש לשנות כיוון מעבודותיו הקודמות. סרט כל-כך הזוי וסוריאליסטי, כל-כך עשיר בדמיונות ובשגיוניות, עד כי אין ספק שממרום שנותיו וניסיונו, דייוויד לינץ' היה מתגאה בבמאי-תסריטאי הצעיר אסטר אילו רק היה צופה בו (ובהחלט יהיה מסקרן לשמוע את התרשמותו אם הדבר אכן יקרה). זהו סרט שכמעט שום התרחשות בו איננה הגיונית, מציאותית או מתקבלת על הדעת, ובכל זאת, בגבולות ההיגיון הקולנועי החלומי-סיוטי שלו עצמו - היגיון בו אין חוקים או כללים והאנדרלמוסיה שולטת בכל חלקה טובה - הכול דווקא נדמה הגיוני לחלוטין.

ארוכה הדרך הביתה. מתוך "בו מפחד" | צילום: באדיבות בקולנוע לב

עם סרטים כמו אלו אין באמת חשיבות לכתיבת תקציר קר של הסיפור, ולמרות זאת, אנסה. חואקין פיניקס הענק (ג'וקר והרבה מעבר) מגלם את בו וסרמן - אדם מבוגר וחרדתי, שמתגורר בדירה מעופשת בשכונה הכי מטורללת שתוכלו להעלות על הדעת. רק בדרכו לביתו ומחוצה לו, הוא נאלץ להתמודד מול שבעת מדורי גיהינום - החל בשכן תוקפני שעל גופו יותר קעקועים משיער וכלה ברוצח סדרתי שכונתי, שמסתער על קורבנותיו עירום כביום היוולדו. בו המסכן בסך הכול רוצה לתפוס טיסה ולהגיע לבקר את אמו, אך כשאירוע חריג משבש את תוכניותיו - במקום טיסה הוא ייאלץ לעבור מסע מפרך ועמוס תלאות בניסיונו להשיג את מבוקשו.

על הנייר, יתכן והסיפור נשמע פשוט, אבל בו מפחד הוא הכול מחוץ מפשוט. מלבד ההשראה הניכרת מעבודותיו של לינץ' - ובהן כמובן מלהולנד דרייב, טווין פיקס או כביש אבוד - ניתן לציין גם את הקולנוע של צ'ארלי קאופמן כבעל סגנון דומה (ובמיוחד את אני חושבת לגמור עם זה). גם תעלומה בסילבר לייק, סרטו השני של דיוויד רוברט מיטשל (משהו עוקב אחרי) בכיכובו של אנדרו גארפילד, מסתייע באלמנטים דומים, אלא שבו המרכז הוא הניסיון לפתור את הפרשייה לתוכה נסחף הגיבור. עם בו לעומת זאת, אסטר לא מבקש מאיתנו לפתור, כי-אם רק לקחת חלק בטריפ אותו הוא מגדיר מראש כחסר פתרון אחד ויחיד.

שיא יפהפה שמתפקד כסרט קצר. מתוך "בו מפחד" | צילום: באדיבות בקולנוע לב

מסעו של בו אל בית אמו משתלב בזכרונות מעברו, מילדותו, מאהבה נכזבת - בהם, בגרסתו הצעירה, מגלם אותו ארמן נאהאפטיאן (בחור אמיתי לחלוטין שדומה לפיניקס בצורה מטרידה) - וממשיך בחלומות, סיוטים ואשליות על עתיד שיכל להיות וכזה שכבר לא יהיה לעולם. אל כול אלו פיניקס נשאב במיומנות אופיינית, בעודו מציג גיבור עלוב ואומלל, חסר כל שליטה על חייו. הפתאטיות בדמותו מתקשה לייצר הזדהות, אבל היא כן מעוררת אמפתיה וחמלה כלפי בו המפוחד - כזו שבאמצעותה נדמה לי שניתן לרדת לשורש הסרט כולו: העולם הוא מקום מפחיד ומשולל כל היגיון, אבל אל לנו לתת לפחד להכתיב את חיינו.

באחד השיאים הנפלאים ביותר לאורך ההרפתקה מטריפת החושים הזו, מוצג סיקוונס מצויר ויפהפה, שמתפקד כסרט קצר ומרהיב בפני עצמו. ברגעים אחרים, אסטר משחזר את מה שעבד כל-כך טוב במידסומר - קומדיה שחורה טהורה, הזויה וקורעת מצחוק, לצד מגוון סצנות רב-משמעיות שלא ברור כיצד עלינו להרגיש בהן. היופי הוא שאין נכון או לא נכון, אין אמת אחת, אין פירוש אחד; אסטר לא בהכרח מעוניין שנחשוב ונפתור, אלא שנרגיש, שניבלע, שנבלה ולו למספר שעות במציאות שדווקא חוסר ההיגיון בה, דווקא האבסורד שבה, הוא זה שהופך אותה להגיונית. עד כמה היא בכלל שונה מהאבסורד עליו קאמי מדבר בקיומנו שלנו? עד כמה החיים כשלעצמם הם בכלל הגיוניים?

בו מפחד נמשך לא-פחות משלוש שעות. בחלקן הוא מקרטע, ובמיוחד בשעתו האחרונה ועמוסת הדיאלוגים, הוא מתחיל קצת לייגע ולהימתח מעבר לנדרש. אף על פי כן, נדמה שהבחירה של אסטר לדבוק במשך זמן שכזה שואפת לתרום גם לאווירה ה"אפית" של היצירה, לתחושת "מסע הגיבור" הספציפית שרצה להעביר. לראייה, בארה"ב הסרט אף הציג באולמות ה-IMAX, בהם החוויה הקולנועית מתעצמת יותר מהרגיל.

לבסוף, קשה להמליץ על בו מפחד בפה מלא לכל אחד. מי שמתחברים לקולנוע הדייוויד לינצ'י, ליצירות שלא-פעם מתנהלות יותר כחלום מקוטע, מופרע ואָסוֹצְיָאטִיבִי מאשר סיפור מסורתי בעל התחלה, אמצע וסוף - חייבים לצפות. אחרים, במקרה הטוב לא יבינו על מה כל המהומה. כך או אחרת, גם אם לא הכול עובד בו חלק, בעולם שרק הולך ומתמלא בעוד ועוד מאותו הדבר, אני מצידי שמח שיוצר כמו אסטר מקבל 35 מיליון דולר לעשות ככל העולה על רוחו. הלוואי שנראה יותר סרטים כאלו בקולנוע.

---

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.