4 באוק׳ 2023
"סרט המשך בוראט" (או "בוראט 2" למי שמעדיפים) מצליח לבדר, לשעשע ובמספר פעמים אף לרגש ולקרוע מצחוק. ביקורת סרט.
לכל העדכונים החמים: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע!
אחד הדברים הדברים החשובים בסרטי מתיחות וקולנוע מוקומנטרי הוא אי הידיעה של הנמתחים שעובדים עליהם, שהם משמשים כרגע כחלק הקריטי ביותר ממעשה קונדס.
לאורך השנים, סשה ברון כהן היטיב לבסס את תחושת חוסר הידיעה של נמתחיו ביצירותיו השונות, הקולנועיות והטלוויזיונית גם יחד. הדוגמה האחרונה עד עתה הייתה מי זו אמריקה? – סדרת סאטירה-פוליטית, במסגרתה התחזה כהן לדמויות כאלו ואחרות ונפגש עם אזרחים מן השורה ודמויות מפתח בארה"ב, כדי להציף ולדון על הבעיות במדינתו. לפניה היו ברונו, כתב האופנה ההומוסקסואל שהינו הדמות הפקטיבית הראשונה שכהן גילם עוד ב-1998, הראפר המופרע עלי ג'י וכמובן בוראט, העיתונאי הקזחי דובר העברית, שהוא ככל הנראה דמותו המוכרת והפופולרית מכולן.
בסרטו החדש סרט המשך בוראט (Borat Subsequent Moviefilm) - או בקצרה בוראט 2 אם תרצו - שעלה בשישי האחרון בשירות הסטרימינג אמזון פריים וידאו, מחזיר כהן את העיתונאי והשפם לארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות. אחרי אירועי הסרט הקודם, שגרמו לבושה גדולה ונוראה עבור האומה הקזחית, בוראט נענש ונשלח לגולאג. למרבה מזלו, משימה חדשה עומדת בפתח וכעת עליו לחצות יבשות פעם נוספת ולהשיב לקזחסטן את כבודה האבוד. למסע מצטרפת גם בתו, טוטאר (השחקנית המתחילה מריה בוקולבה בהופעה מרשימה למדי), שאמורה להינתן במתנה לסגן הנשיא מייק פנס.
סיפור המסגרת הזה מהווה קרקע פוריה לעמדה הנוקבת של כהן כלפי הממשל הרפובליקני, נציגיו ותומכיו. בכל מדינה דמוקרטית מתוקנת, ביקורת כלפי השלטון איננה רק דבר לגיטימי ורצוי, אלא גם כלי חיוניו ועליון בחשיבותו למימוש הלכה למעשה של עיקרון שלטון העם. אך לטעמי, השימוש באינסטרומנט הנדון בקולנוע (וגם בטלוויזיה, שם המצב טוב יותר) צריך לשאוף לפחות הפשטה וליותר עמימות. כלומר, להגיד "שמרנות זה רע" זה נחמד, אבל צריך להיות גם החלק של "למה". מדוע עדיף צד אחד על פני אחר? מה יתרונותיו?
אני מוצא בשנים האחרונות בקולנוע סרטים שנהנים מתמיכה ביקורתית נאה להפליא, מבלי שהם באמת טורחים לחדד וללטש את המסר שלהם. ראו לדוגמה גם את סגן הנשיא שעלה בישראל בתחילת 2019 או את שחור על לבן (במקרה שלו, גם שמו זועק זאת) שעלה גם הוא באותה תקופה. אלו סרטים שבטוחים עד בלי קץ בצדקת דרכם – נכונה, ראויה, חשובה ככל שתהיה בעיניהם – עד שהם שוכחים לעטוף את הרעיונות הללו בעטיפה קצת יותר מגוונת ורחבת אופקים.
גם סרט המשך בוראט חוטא בכך ולכן הוא מפספס חלק חשוב מהמטרה שלו: כוונותיו המפורשות לעורר שינוי תפיסיתי פשוט לא יצלחו, כי ברובו הוא נורא חד-צדדי. לצד טענה זו, מתווספת גם ההרגשה שבוראט בסרט למעשה ממחיש את הפחד האמיתי של השחקן המגלם אותו במציאות. כהן כמו בן דמותו, מבין שכיום כבר מזהים אותו, שבעצם יודעים לצפות לו ולחכות לטריקים שלו. הידיעה הזו גורמת להפחתה בשוק ובהלם שמבקש הקומיקאי המוכשר ליצור אצלנו באמצעות הסיטואציות השונות אליהן הוא מכניס את עצמו.
עם זאת, עולם הדימויים של הסרט החדש, הגם שהוא פעמים רבות פשטני למדי – למשל, בתו של בוראט הישנה בכלוב – גורם לאיזשהו זעזוע בצפייה ואף אחריה. מצד אחד, מה יותר ברור ושקוף מדימוי כזה כדי לומר "הפטריארכיה דיכאה נשים במשך אלפי שנים" (ובמקומות מסוימים עודנה). מצד שני, למרות פשטותו הרבה, זה דימוי נורא קשה לעיכול, גם בידיעה כי הוא נועד בראש ובראשונה להציף את הבעיה ולבקר אותה.
בעולם בו הגבול בין השקר לאמת דק יותר מאי-פעם, גם סרט המשך בוראט מציג מצבים שלעיתים קשה לעמוד על מידת האותנטיות שלהם, דבר שלפעמים פוגע בערכו הבידורי. יש בו כמה שיאים בעלי ערך מוקומנטרי עצום, על חלקם – עם רודי ג'וליאני ופנס – אולי כבר שמעתם. אך חשוב מכך, יש בו שני רגעי חסד ורגש מתפרץ, על טוב-לב וחשיבותה של סולידריות.
באחד מהם, שעומד בניגוד יחסית לעמדה הפוליטית של רוב הסרט, בוראט שוהה בסגר עם צמד מצביעי המפלגה הרפובליקנית. בצעד מפתיע, השניים מצטיירים עד מהרה כחבר'ה אנושיים, חמים וחביבים מאוד, שמקבלים את האורח הקזחי בזרועות פתוחות, חרף שגעונותיו. ברגע השני, שגרם לי לפרץ צחוק עצום בתחילתו, בוראט מגיע לבית כנסת ופוגש ניצולת שואה.
זו סצנה קצרה, פשוט וכביכול מינורית, אבל היא גם ללא-ספק מהרגעים המרגשים והיפים שראיתי השנה בקולנוע. את הסרט, אגב, כהן הקדיש לאותה הניצולה, שלמרבה הצער נפטרה מאז צילומיו.
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.