4 באוק׳ 2023
28 בספט׳ 2023
21 בספט׳ 2023
היום לפני 20 שנה "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" הגיע לבתי הקולנוע. עם שינוי כיוון מהותי מצמד הסרטים הראשונים, טון אפל הרבה יותר ובמאי יוצא דופן - מהו החותם שהותיר על הסדרה?
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
לא ממש אהבתי את הארי פוטר והאסיר מאזקבאן בפעם הראשונה בה צפיתי בו.
כילד בן אחת-עשרה, שנשבה בקסמם של שני הסרטים הראשונים, הרגשתי שלקחו את המאפיינים העיקריים שלהם ושינו אותם לחלוטין. לא יכולתי בדיוק לשים את האצבע על מה היה חסר, אבל גם אז וגם היום אין ספק שהסרט פשוט "לא מרגיש אותו הדבר".
בחלוף השנים, הייתי חוזר לחלק השלישי פעם בכמה וזמן ומגלה בו דברים חדשים. כך למשל, ככל שהתבגרתי ונחשפתי ליותר ויותר סרטים שמתי-לב שהשפה הקולנועית שלו – שוטים ארוכים, קומפוזיציות מחושבות ובעלות משמעות סימבולית, מוטיבים אסתטיים למיניהם והיצמדות לצילום בתנועה – הייתה אחד השינויים הבולטים לעומת קודמיו.
לא זו בלבד, גם עיצוב הסאונד – בעיקר בכל הנוגע לאפקטי הקול של הקסמים המגוונים – אף הוא השתנה. זאת עוד מבלי להזכיר בכלל את עיצוב העולם שעבר שינוי גם הוא – הבית של האגריד, הערבה המפליקה או רחבת בית הספר, שעוצבו לפתע בצורה אחרת. אולי הכי חשוב, דמבלדור, שמסבא'לה חביב ומאיר פנים בגילומו של ריצ'רד האריס הפך פתאום בגילומו של מייקל גמבון למכשף זקן ורציני ששולח ילדים למסעות בזמן.
גם היום, האסיר מאזקבאן לא רק נראה אלא גם מרגיש שונה לגמרי משני החלקים שהגיעו לפניו. עד למערכתו האחרונה, יש בו מן תחושה של דריכה במקום, של השקט שלפני הסערה, הרגשה שלא באמת קורה משהו מיוחד, אבל מתחת לפני השטח הכל בוער ודבר-מה נורא עומד להתרחש. אם בשני הסרטים הראשונים התמקדנו בעלילה בלשית יותר ובניסיון למנוע מוולדמורט לחזור לגדולה, כאן "זה שאין לנקוב בשמו" כמעט ולא מוזכר והתעלומה הגדולה אופפת את סיריוס בלאק. אותו אסיר ארור ומסתורי שברח מאזקבאן, רוצה להתאחד עם אדון האופל ולמרר לפוטר הצעיר את החיים.
בדומה ליתר סרטי הסדרה, למעט החמישי, גם הפעם כתב את התסריט סטיב קלובס, כשעל הבימוי הופקד הפעם אלפונסו קוארון. הבחירה בקוארון נדמית כמובן כמפתיעה למדי, שכן סרטו הקודם היה ואת אמא שלך גם (Y tu mamá también), דרמת מסע ונעורים סקסית, בוגרת ונועזת, כשבהמשך הקריירה שלו יגיעו יצירות עם אופי שונה לא-פחות, כמו הילדים של מחר (Children of Men) או רומא (Roma). עם זאת, קוארון לא זר לעולם הפנטזיה, כפי שהוכיח בסרטו השני בקריירה נסיכה קטנה (A Little Princess) מ-1995, ששילב מסתורין וקסם בעלי דמיון ממשי לסרטי הארי פוטר.
עם בחירתו לתפקיד הבמאי, האגדה מספרת שאחד הדברים הראשונים שקוארון עשה הוא לבקש משלושת שחקניו הראשיים שיכתבו חיבור קצר על דמויותיהם, מנקודת מבטם האישית. אמה ווטסון, בדיוק כפי שמצופה מהרמיוני, קצת הגזימה וכתבה מאמר בן 16 עמודים. דניאל רדקליף, כהארי טיפוסי, כתב טקסט קצר בן עמוד אחד ורופרט גרינט, כיאה לרון, כלל לא שלח לקוארון שום דבר. כמו-כן, מסקרן לציין גם שלפני הבחירה בגמבון לרשת את תפקיד דמבלדור, קוארון ו-וורנר רצו את סר איאן מקלן (הלא הוא כמובן גנדלף בסרטי שר הטבעות). מקלן סירב להצעה ואמר שזה יהיה לא הולם להיכנס לנעליו של האריס, אחרי שהאחרון כינה אותו בעבר שחקן "איום נורא".
טריוויה בצד, לעומת סגנון הבימוי של קודמו בתפקיד כריס קולומבוס, שביים את שני הסרטים הראשונים בלי יותר מדי תחכום והעניק להם אווירה ביתית וחמימה, הוגוורטס של קוארון הוא מקום קודר ומחופס. הצבעים בסרט הרבה יותר כהים וטבעיים, העמדת הדמויות מוקפדת וכמו קוראת לפרשנות (שימו-לב, לדוגמה, לסצנות של הארי ולופין יחד) וגם הדגשת רעיון בדידותו של גיבורנו הממושקף מבעבעת לה פעם אחר פעם. אם זה בחדר בו הארי שוהה לבדו בקלחת הרותחת, בהתרחקות של כל חבריו כשהאגריד שואל מי רוצה להתיידד עם בקביק, במבט המיואש כשהוא נותר מאחור ולא יוצא להוגסמיד או אפילו בסיום שמרמז על העתיד – הארי ממריא לבדו על "אש המחץ" והסרט נחתם בפריים של פניו בלבד.
כאמור, ניכרת בסרט גם אהבתו של קוארון לשוטים ארוכים ורבים אוהבים לציין בהקשר זה את הסצנה היפהפייה של הארי עם ארתור וויזלי בתחילת הסרט. כשהיא שומרת על קרוב לשתי דקות של צילום רציף, השימוש שלה באמצעי המבע הקולנועיים כל-כך יפה ומדגיש את הסכנות בפתח לא רק באמצעות הדיאלוג, כי-אם במיוחד על-ידי האמצעים הוויזואלים – עיקר כוחו של המדיום הקולנועי. סצנה חשובה לא פחות, מגיעה לקראת הסוף, כשהרמיוני מייללת לעבר לופין המזדאב. הפעם השימוש בשוט ארוך נועד להעצים את האימה והבהלה – תחושות שמתעצמות בסופו עם ההופעה של אדם הזאב חסר השליטה מאחורי הארי והרמיוני, כשאנחנו מודעים לכך והם לא.
אך על כל אלו, מתעלה עבורי הסצנה בצריף המצווח, בה שלושה ענקים מהקולנוע הבריטי מתאחדים למופע משותף. גארי אולדמן כסיריוס בלאק הוא ליהוק אדיר כמו דייוויד ת'יוליס כרמוס לופין שהוא ליהוק מדהים בדיוק כמו אלן ריקמן המנוח כסוורוס סנייפ. הייתי יכול לראות סרט שלם רק עליהם, מסתובבים אחד סביב השני סביב השלישי ומחליפים מהלומות במבטא האנגלי המצוחצח שלהם. רמת המשחק של השלושה כל-כך גבוהה ועם התוספת של טימותי ספאל כפיטר פטיגרו הנבזי, השמחה בכלל רבה. רק הלוואי שהיה להם יותר זמן מסך.
הארי פוטר והאסיר מאזקבאן הוא בסופו של דבר יציר כלאיים חביב בדיוק כמו בקביק. מחד, יש בו שפה קולנועית מדהימה, שדורשת מאיתנו לקחת חלק בסיפור ולהבין ולפרש אותו לא רק ברמת הפשט אלא גם בזו העמוקה יותר – זו שקיימת הודות לאמצעי המבע שנדיר לראות בסרטים מסוג זה. מאידך, גם היום לטעמי חסר בו משהו ברמה הסיפורית והוא מרגיש כמו עלילה צדדית ונקודת מעבר מהילדות לבגרות שתגיע בחלק הבא.
התימות שבאות בו לידי ביטוי – על בדידות, התבגרות וגילוי עצמי – נפלאות ומוצגות היטב מבחינה וויזואלית, אך הן מגיעות על חשבון הנרטיב. גם כשהוא באורך שעתיים ועשרים, הסרט דחוס מאוד ולעיתים אף קופצני, כך שאירועים מסוימים בו נדמים כחסרי חשיבות. אולי כדאי היה להאריך מעט את משכו כדי לחבר את חלקיו השונים בצורה קוהרנטית ושלמה יותר.
כך או אחרת, אין ספק שהאסיר מאזקבאן סלל את הדרך לסרטים האפלים יותר שיגיעו בהמשך. סצנת הסוהרסן ברכבת הייתה ונותרה אחת הסצנות המפחידות בסדרה כולה – והרגע בו אצבעות ארוכות וכחושות פותחות את דלת הקרון ממש כמו נשלף מסרט אימה. בכל הנוגע לשפה הקולנועית והתמטית, ברור לכל כי הסרטים שיגיעו בהמשך חייבים המון לסרט הזה ולעבודת הבימוי היוצאת מן הכלל של קוארון בו. בכך, מדובר בהצלחה עצומה.
כמה הערות מוגלגיות לסיום:
1) כשהארי עולה לחדרו אחרי שהפך את מארג' לכדור פורח, הוא מסתכל לכמה רגעים בתמונה של הוריו. ברקע נשמע לייטמוטיב מהמנגינה המופתית "A Window to the Past", שתופיע בשלמותה בהמשך הסרט. שם המנגינה ממש משתקף באותם רגעים, בעוד המבט לתמונה הנעה של ג'יימס ולילי נדמה כהצצה דרך צוהר אל העבר.
2) אם מפת הקונדסאים הייתה אצל פרד וג'ורג' עוד מהשנה הראשונה שלהם בהוגוורטס, איך זה שהם לא ראו בה את פיטר פטיגרו אפילו לא פעם אחת? זה חור משעשע שקיים רק בסרט, כי בספר גם הארי עצמו לא ראה בה אותו והמהלך העלילתי שם שונה.
3) כשמקהלת הוגוורטס שרה את "Double Trouble", תמיד משעשע אותי איך הקרפד הכי ימני מניד את הראשו לפי הקצב. כל שאר הקרפדים ממש אפאתיים ורק הוא שמח בטירוף. זה מצחיק וממש חמוד.
4) האסיר מאזקבאן הוא הסרט האחרון בסדרה עבורו חיבר את הפסקול המלחין האגדי ג'ון וויליאמס. כיאה לכך, הכתוביות נחתמות במנגינת הקונדסאים הסימפונית "!Mischief Managed" שפירושה בעברית "תם ונשלם הקונדס". זוהי דרכו המתוקה והמרגשת של וויליאמס הדגול להיפרד לשלום מסדרת הסרטים, בטרם יעביר את מלאכת ההלחנה ליוצרים אחרים, אחרי שהתווה את הדרך בשלושת הסרטים הראשונים.
5) אני מת על דמבלדור ברגע הממזרי הזה שלו: "ובכן?", הארי והרמיוני: "הוא חופשי. עשינו את זה!", דמבלדור: "עשיתם מה? לילה טוב".
6) ביטוי לכתיבה מוצלחת מאוד של רולינג ניתן למצוא בהתפרקות השלישייה לאורך הסרטים. שימו-לב איך בסרט הראשון כל השלושה יוצאים יחד לאתגר הסופי. בסרט השני אלו רק רון והארי שהולכים לחדר הסודות וכאן אלו רק הרמיוני והארי שחוזרים אחורה בזמן. מה קורה ברביעי? הארי כבר לגמרי לבדו.
7) עם זאת, הבחירה של רולינג לקרוא לאדם-זאב "לופין" היא רמז קצת עבה מדי, שהרי Lupin באנגלית זה "זאבי". בחירת שמות קלה מדי.
8) קוארון הוא במאי שמקפיד על הפרטים הקטנים, דיברנו על זה לאורך הטקסט. אבל מה שיפה לראות במיוחד, הוא הרגע בו סנייפ יוצא מהצריף המצווח אחרי שהתאושש מכישוף ה"אקספליארמוס" שהארי הטיל עליו. למרות הכעס שיש בו עליו בהתחלה, כשהוא קולט את לופין כאדם-זאב הוא ישר מגן על שלישיית הגיבורים בגופו.
יש הרבה דרכים לאפיין דמויות, אך הבחירה הזו מרגשת מאוד: עם כל חוסר הסימפתיה של סנייפ להארי, הוא עדיין ישמור עליו ועל חבריו בכל מחיר. זאת בחירה אסתטית מעוררת הערצה, שמדגימה היטב את הקונפליקט והסתירות העמוקות בדמותו של סנייפ.
9) ואם כבר סנייפ... אי-אפשר לסיים ללא הציטוט האגדי: "תעבירו לעמוד 394".
"הארי פוטר והאסיר מאזקבאן": מה דעתכם?
הסרט הטוב בסדרה
מקום טוב באמצע
לא אהבתי
לא צפיתי
לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף לקבוצת החברים שלנו. תוכלו לעקוב אחרינו גם בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.
Comments