"ג'וקר" - ביקורת סרט

הביקורת לפניכם נכתב במקור באוקטובר 2019 ועלתה תחילה בעמוד הפייסבוק שלנו, עם צאתו של "ג'וקר" לראשונה לאקרנים בישראל. עם המעבר לאתר החדש - היא הועברה לכאן.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

מהרגע בו נולדתי אני חי עם טורטיקוליס.

זאת הפרעת תנועה בה אחד משרירי הצוואר קצר יותר ממשנהו, ולכן נגרמת נטייה של הראש הצדה וחוסר יכולת לסובב אותו בתקינות. בילדות, הפגם המולד הזה, המגבלה הפיזית הזו, השוני שלי – גררו הרבה צחקוקים ומבטים מוזרים ובוחנים, שפע הצקות מילדים אחרים וארסנל העלבות מגוון עם הלהיטים "יא ראש עקום" או "לך תקבל כאפה שתיישר לך את הראש". אם אכן החוויות שאנחנו עוברים בימי חיינו המוקדמים משפיעות על האנשים שאנו גדלים להיות, אז אין ספק שאני חייב הרבה למצב הגופני עמו הגעתי לעולם.

"ג'וקר" מספר את סיפורו של ארתור פלק. בכישרון מופתי, מיומנויות יוצאות דופן ורגישות ודקויות מעוררות-הערצה מגלם אותו חואקין פיניקס, שאחרי "היא", "המאסטר", "הולך בדרכי" ורבים נוספים, כבר הוכיח שהוא מהשחקנים הגדולים שפועלים כיום. ארתור בגילומו של פיניקס הוא אדם קשה יום: הוא מתגורר עם אמו המזדקנת בדירה עלובה ומרופטת, סובל מהפרעה שגורמת לו לצחוק מתגלגל, מטריד ובלתי-נשלט במצבי לחץ, עובד למחייתו כליצן סוג ז' ולא מגיע אפילו לעשירית מהפוטנציאל שבחור צעיר בעל אינטליגנציה, שאיפות, יכולות והתמדה כשלו יכול להגיע אליו. הוא שקוף לסביבה בה הוא חי, שבמקום לראותו כבן אנוש – עם רצונות, תשוקות, חלומות וחשוב מכל רגשות – רואה בו כמטרד או מושא ללעג במקרה הטוב ושק חבטות במקרה הרע.

מתוך "ג'וקר" | צילום: באדיבות Warner Bros

הנושאים החברתיים הקשים והרלוונטיים אותם הוא בוחן בכובד ראש וברצינות מלאה, חקר הדמות המקיף והמרתק וההשפעות מסרטים ואנטי-גיבורים שהגדירו את הקולנוע העכשווי, הופכים את "ג'וקר" לסרט חלוצי ואף מהפכני שמשנה את החוקים עבור ז'אנר הקומיקס וגיבורי העל. כך למשל, אלכס דה-לארג' מ"תפוז מכני" וטראוויס ביקל מ"נהג מונית" הם שני אנטי-גיבורים אקסצנטריים ובלתי-נשכחים, שבלעדיהם מי יודע אם היינו רואים סרט כזה. ואסור גם לשכוח את ארונופסקי ו"רקוויאם לחלום", שהשראה ממנו ניכרת אף היא.

במילים אחרות, אם לפני 27 שנים קלינט איסטווד פירק לגורמים את המערבון והרכיב אותו מחדש עם "בלתי נסלח" ואם בתחילת שנות האלפיים נולאן שבר לחלוטין את כללי הנרטיב עם "ממנטו", הרי ש"ג'וקר" לוקח כמעט את כל מה שלמדנו על סרטי קומיקס בעשור האחרון, זורק אותו לפח ומציג זווית ייחודית, קשה, מקורקעת ופייט-קלאבית יותר (ד"ש מטיילר דרדן), שלא נראתה לפחות מאז ימי טרילוגיית "האביר האפל". אלא שאז לא היה זה הנבל במרכז התמונה.

לכל העסק הזה אחראי הבמאי-תסריטאי טוד פיליפס, שיחגוג בשנה הבאה את יום הולדתו ה-50. פיליפס החל את דרכו אי-שם לפני קרוב לעשרים שנה עם קומדיית הנעורים המופרעת "רוד טריפ". כמה שנים אחר-כך, הוא שילב בין תסריט שנון ומנצח להומור פרוע ומתפרץ עם "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", המשיך עם שני סיקוולים חביבים ואז החל לשנות כיוון. למעשה, כבר מסרטו הקודם ב-2016, "כלבי מלחמה", ניכרו הרצון והיכולת שלו לעסוק בסוגיות מורכבות, אוניברסליות והרות גורל, כך שהמעבר שלו מן הקומדיה אל הטרגדיה איננו באמת מפתיע כפי שנדמה. אלו דברים שתמיד היו שם.

אחד הדברים המרשימים בתהליך ההפקה של "ג'וקר", נוסף לתקציב הצנוע לסרט מסוגו (רק 55 מליון דולר) והיותו מדורג למבוגרים בלבד, הוא שפיליפס נשאר עם רבים מאנשי הצוות איתם עבד על סרטיו הקודמים. ביניהם ניתן למצוא העורך ג'ף גרות', שעד עתה ערך קומדיות בלבד, ולצדו הצלם לורנס שר שראוי למועמדות לאוסקר על עבודתו הפנטסטית. על התסריט עבד פיליפס יחד עם סקוט סילבר ("פייטר", "8 מייל") וביחד הם יצרו מותחן פסיכולוגי שבוחן את גבולות המוסר, הרוע והכאב שבקיום האנושי.

לא תמצאו כאן טוב מוחלט או רע מוחלט, כי-אם תמונת מצב ראליסטית, מטלטלת ולפעמים כלל לא-נעימה לצפייה. אחרי שנפרד מ-24 ק"ג ממשקל גופו לצורך התפקיד, פיניקס לוקח את הנבל האגדי ומציג אותו באור ההומני והמורכב ביותר לו זכתה הדמות האיקונית על מסך הקולנוע. עם צחוק מטורף, מבנה גוף חולה וכחוש, ריקוד ריטואלי מצמרר וזעקה אילמת שצועקת "תנו לבנאדם כבר את הפאקינג אוסקר שמגיע לו".

ההשוואה להופעתו הפנומנלית של הית' לדג'ר אולי בלתי-נמנעת, אבל היא מאוד לא נכונה מבחינת הדמות – כל סרט מציג מצב אחר בהתפתחות שלה. לדג'ר כבר לחלוטין שלם עם זהותו ונמצא עמוק בתוך הטירוף, האנרכיה והכאוס. פיניקס לעומתו, מתאר דיוקן ראשוני, בתולי ואמורפי בהפיכה לפסיכופת שיום אחד ימרר את חייו של איש העטלף. השאלה אם כן אינה צריכה להיות "איזה ג'וקר יותר טוב?", אלא איזו תצוגת משחק מדהימה יותר – ובמקרה הזה, לא בטוח שיש תשובה חד-משמעית.

האנושיות שפיניקס מעניק לדמות יצרה אינספור דיונים אינטרנטיים בשבועות האחרונים ואפילו פחד מאסיבי מההשלכות של הזדהות עם דמות הליצן המשוגע. יש הטוענים כי הזדהות ואמפתיה כלפי דמותו של ארתור הן פסולות ולא מוסריות, אך נדמה לי שההפך הוא הנכון – חוסר היכולת להרגיש תחושות כאלו כלפי השונה, כלפי החלש, כלפי מי שנמצאים בשולי החברה, היא זו שאיננה מוסרית.

אפשר גם אפשר לסלוד ממעשיו הנפשעים של ארתור ועדיין לקלוט מהיכן הם נובעים ומה גרם להם. ניתן להגיד שהוא חולה-נפש, רוצח חסר-תקנה ובכל זאת גם להבין שהוא קורבן למערכת שבעטה אותו לאשפה, דרכה עליו ולמרות כוחה לא עשתה מספיק כדי להושיט לו יד, לחבק אותו ולעזור לו לחיות חיים כסדרם.

"ג'וקר" מראה מה עלול לקרות כשאדם חי בעולם בלי אהבה, בעולם בו אין אף אחד שיגיד לו מילה טובה. אף אחד שיחבק אותו, שיעזור לו, שירומם את רוחו, שיאמין בו ויסתכל עליו לא במטרה לנצלו אלא עם רצון לטפח ולהצמיח אותו, בלי לקחת רווח או תועלת אישית.

זו יצירה אמיצה, שלמה, בועטת וקשה לעיכול, שמפיחה רוח רעננה בז'אנר והגדרתה כמופתית לא תהיה מוגזמת. כי מתוך הרוע שהיא מתארת, מתוך האפלה הטמונה בה, מתוך הפסימיות – היא מראה שיכול להיות גם טוב והרבה מכך תלוי בעיקר בנו, בני האדם שמאכלסים את הכדור הזה. באטמן, לאור נסיבות חייו הטרגיות, יכל באותה מידה גם הוא להיות נבל.

להגיד ש"ג'וקר" הוא סרט לא אחראי או לא מוסרי, כפי שטוענים כמה וכמה קולות באמריקה, זה לומר שבני אדם, או לפחות רובם, אינם כאלה. זה לאבד אמון בקהל שיש לו מספיק שכל, תבונה וכישורים להבחין ולעמוד על מורכבותה של המציאות. אני רוצה להאמין שילד כמו הילד שהייתי, זה שצחקו עליו שהראש שלו עקום וגרמו לו להרגיש שמשהו לא בסדר בו, יוכל להיוולד לעולם טוב יותר. עולם בו כמו שאמא שלי תמיד אמרה לי: "חשוב מה יש בתוך הראש ולא איך שהוא נראה".

דירוג סופי: מאה בקולנוע.

---

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.