לקראת "אין מצב": איך עבר ג'ורדן פיל מקומדיית נונסנס לאימה פסיכולוגית?

הקומיקאי ג'ורדן פיל הפך בשנים האחרונות לאחד מיוצרי האימה המסקרנים שפועלים כיום. לקראת סרטו החדש "אין מצב", חזרנו אחורה לשורשיו של היוצר הייחודי ובחנו כיצד הפך לאחד הקולות הבולטים בז'אנר.

מ"תברח" ועד "אין מצב". סרטיו של ג'ורדן פיל | צילום: באדיבות Getty Images

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

אין מצב (Nope), סרטו החדש של ג'ורדן פיל (תברח, אנחנו), מגיע לבתי הקולנוע בעוד מספר ימים - ואני מתרגש. זהו אמנם הסרט השלישי בלבד אותו כתב וביים, אבל פיל כבר הוכיח את עצמו כיוצר מסקרן במיוחד, נציג הצד החכם והמורכב של ז'אנר האימה. קולנוען שסרטיו מתהדרים בהצהרות חברתיות ופסיכולוגיות מרתקות, שמועברות בכלים נרטיביים מקוריים וייחודיים. במקור, פיל הגיע בכלל בקומדיה והתפרסם בזכות תוכנית מערכונים מצליחה - אז מהיכן הגיע המעבר לאימה? ובכן, כפי שנראה בשורות הבאות, יכול להיות שמתחת לפני השטח הוא למעשה תמיד היה שם.

בדיחות וגזענות סמויה

הפריצה הגדולה של פיל הייתה עם הקומדיה קי ופיל (Key & Peele), תוכנית מערכונים בה כיכב לצד הקומיקאי קיגן מייקל קי. השניים הכירו בתוכנית ותיקה אחרת באותו סגנון, מד טי. וי (MADtv) והפכו לצמד קומי שמשתף פעולה עד היום (עם תפקידי משנה משותפים גם בצעצוע של סיפור 4, למשל).

ביצירתם המשותפת השניים התמקדו במערכוני קומדיית-נונסנס קטנים ומטורפים, בסגנון "איזה באסה כשהחבר שלך לכיתה גונב לך את הבדיחה", אך בין הנושאים האזוטריים התגנבו להם גם סוגיות ואמירות חברתיות, בעיקר בכל הנוגע ליחס לשחורים בארה"ב. את הרעיונות האלו הם לא בחנו בצורה "הקלאסית", כמו ספייק לי לדוגמה (שחור על לבן, עשה את הדבר הנכון), אלא נגעו בגזענות וההתנשאות הסמויים, התמימים לכאורה. אלו שמגיעים דווקא מהאנשים "הנאורים" והכביכול ליברלים, שחשוב להם להדגיש כמה הם אינם גזעניים (כשטראומת העבדות נמצאת תמיד ברקע).

כל מי שצפו בתברח (Get Out), סרטו הראשון של פיל מ- 2017, יוכלו בוודאי לצפות במערכון לעיל ולזהות את הגישה המדוברת מהדהדת עמוק גם בו. גיבור הסרט כריס - דניאל קלויה (עליו הכריז פיל כ"הדה נירו שלי") - מגיע לבקר את המשפחה הלבנה של בת-זוגו, שהיא הקלישאה הכמעט מוחלטת של אותם "כאילו ליברלים".

מחד, היא מביעה הערצת יתר מעוררת אי-נוחות לשחורים - לאב המשפחה (בראדלי ויטפורד) חשוב להדגיש בפני כריס כי אם יכל הוא היה "מצביע לאובמה בפעם השלישית". מאידך, הם מנסים "לרתום" את כריס בדיוק כמו אבות אבותיהם (לא נפרט מעבר, לטובת מי שלא צפו). הסרט עובד מצוין כקומדיה כמו שהוא מבהיל ואלים, ולא בכדי פיל גם זכה עליו באוסקר לתסריט הטוב ביותר.

את נושא החיים השחורים פיל תוקף בצורה אפילו יותר מורכבת וייחודית באנחנו (Us). סרטו השני מ-2019, עוסק במשפחה שחורה ממעמד בורגני קלאסי, שמגיעה לבית הקיץ שלהם לחופשה ונתקלת בלילה הראשון ממש בעצמה. כלומר, בכפילים מדויקים של בני המשפחה שעלו מתוך עולם תת-קרקעי, וכעת הגיעו לדרוש את מקומם על פני האדמה באסטרטגיה רצחנית למדי. כשאב המשפחה בגילומו של ווינסטיון דיוק שואל את הכפילים "מי אתם?", האמא של "הצללים" (כפי שהם מכנים את עצמם) משיבה לו: "אנחנו אמריקאים".

לופיטה ניונגו בהופעת מקפיאת-דם כאם המשפחה. מתוך "אנחנו" | צילום: באדיבות Universal Pictures

על הדימוי הנפלא הזה אפשר להסתכל בכמה פרספקטיבות. ניתן לראותו כמאבק בין החברה השחורה המודרנית, שהתברגנה ו"נהייתה לבנה", לבין היסטוריית העבדות הטראומטית שלעולם לא תיעקר מהשורשים האפרו-אמריקאיים. כך למשל, במונולוג מצמרר, אם הצללים מספרת "היה הייתה פעם ילדה. בזמן שהילדה אכלה אוכל חם וטעים, הצל שלה אכל ארנב חי ומדמם. כשהילדה קיבלה צעצועים נפלאים ורכים, הצל קיבל צעצועים חדים שדקרו אותה", בדיוק כמו ההבדל בין חיי העבדים לחיי אדוניהם אז.

בד בבד, נוכל להסתכל על "הצללים" גם כמטאפורה להיסטוריה האלימה והמדממת של ארה"ב בכללותה. היסטוריה שתמיד מבעבעת - ולעיתים גם מתפרצת - מתחת לרגליה של החברה האמריקאית המהוגנת רק למראית עין (את שם הסרט המקורי Us, אפשר לקרוא גם כ-U.S - ארצות הברית). אם נסתייע לרגע בפרויד, קל לראות בכפילים גם ייצוג של ה"איד" - הבלתי מודע בנפש האדם, המחזיק ביצרים חייתיים. כך או כך, אין ספק כי במכלול ביצירה של פיל יש תמה חוזרת ועמוקה, אותה הוא חוקר בכל פעם מזווית אחרת.

"הצללים", ייצוג להיסטוריה אלימה שרק מחכה להתפרץ. מתוך "אנחנו" | צילום: באדיבות Universal Pictures

אימה קלאסית עם חידוש

ואולם, פיל לא נותן לעיסוק החברתי-גזעי להפוך את סרטיו לשיעור חברה, ובתור קומיקאי בעבר ובהווה הוא מחויב קודם כל לבידור טוב ולחוקי הז'אנר. בראיון שנערך עמו ממש לאחרונה במגזין IndieWire, הוא מנה את עשרת סרטי אימה שהכי השפיעו עליו - והמיקס שהציג מסקרן במיוחד. לצד קלאסיקות "פשוטות" במהות האימה שבהן, עם אלמנטים "טראשיים" ו"עודפות" של דם וגור - בהן מלתעות או סיוט ברחוב אלם - מופיעים גם סרטים הנשענים על אימה פסיכולוגית ומטאפורות ויזואליות מתוחכמות ומתעתעות - הניצוץ, תינוקה של רוזמרי וגם סרטים מהעשור האחרון כמו הכנס את האדם הנכון השוודי ומתחת לעור.

אי-לכך, לא מפתיע לראות כיצד פיל מייצר בדיוק את החיבור הזה בסרטיו שלו. תברח יושב היטב ובמודעות ניכרת על תבנית "זוג או משפחה מגיעים למקום חדש ודברים נוראיים מתחילים לקרות", אך פיל שובר את חוקי הז'אנר עם שילוב האמירה על יחסי שחורים-לבנים. הוא מסיים את הסרט בטוויסט כביכול "טראשי" ובמרחץ-דמים, אבל אותו הטוויסט הוא בדיוק מה שמעביר את המסר החשוב כל-כך לפיל.

אותו הדבר נכון גם לגבי אנחנו. הוא יושב בדיוק על תבנית סרטי הסלאשר של המנסרים מטקסס או מוות אכזרי, אך נעזר בה רק כדי לחקור, כאמור, את ההיסטוריה החברתית, אותה הוא מקשט אותה בדימויים חידתיים מעלפים. בכך פיל משחק משחק כפול לאורך יצירתו, משחק שמאפשר לו לזכות במקביל באהדת המבקרים ואהבת הקהל גם יחד, ומבלי שיצטרך להתפשר לרגע עבור אף אחד מהצדדים.

ומה בסרט החדש?

דניאל קלויה, קיקי פאלמר וברנדון פראה מתוך "אין מצב" | צילום: באדיבות Universal Pictures

סרטו החדש של פיל, אין מצב, עוסק באח ואחות מגדלי סוסים - בגילומם של דניאל קלויה וקיקי פאלמר - שעובדים בתעשיית הסרטים. יום אחד, הם נחשפים לתגלית מטרידה ומצמררת המאיימת עליהם מהשמיים, ושגרת חייהם השקטים בחווה הופכת לקרב על הישרדותם. הביקורות באמריקה, שם הסרט עלה עוד לפני שלושה שבועות, כבר מהללות ומשוות אותו לפסיכו של היצ'קוק, הניצוץ של קובריק וסרטיו של ספילברג. גם אם מדובר ביצירה בעלת רעיון רחב יותר מזה של השתיים שקדמו לה, נדמה שהיא ממשיכה באותו קו של פיל. נחזיק אצבעות שאכן תתגלה כמוצלחת לא-פחות - ובתקווה אף יותר.

---

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.