15 בדצמ׳ 2024
11 בדצמ׳ 2024
"יופי מסוכן": כשאידיאל היופי המושלם הופך לסיוט מדמם
עודכן: לפני 7 שעות
"יופי מסוכן" של קוראלי פארז'ה הוא מסע קולנועי חודרני, שמבקר את אידיאל היופי ותעשיית הזוהר בחריפות גרוטסקית. סרט שמזעזע את הגוף, מטריד את הנפש – ומרתק לצפייה. בואו נצלול לעומקו.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
גילוי נאות:
בעותק שהוקרן בישראל נעדרו כחמש דקות מחצי השעה האחרונה של הסרט. גילינו זאת לאחר שצפינו בסרטוני יוטיוב שבהם נדונו קטעים שלא הופיעו בגרסה שראינו. ייתכן שהשינויים בוצעו בהחלטה משותפת של המועצה לביקורת סרטים ושל מפיצות הסרט, במטרה לשמר את סיווג הצפייה 16+ במקום 18+. במקרה זה, ראוי היה לעדכן את הקהל שהגרסה המוקרנת אינה מלאה. הגרסה הקיימת עדיין קיצונית מאוד, וסיווגה כמתאימה לגיל 16+ נראה לי בעייתי. כאוהב חוויות קולנועיות מושבע, המלצתי היא לשקול המתנה לצפייה ביתית בגרסה הלא־מצונזרת.
אגב, בת זוגי שאינה חובבת סרטי אימה (בלשון המעטה) נהנתה מהסרט אף יותר ממני – עדות לכוחו לעורר תגובות מפתיעות.
האם אי־פעם חלמת על גרסה טובה יותר של עצמך?
צעירה יותר.
יפה יותר.
מושלמת יותר.
זריקה אחת חושפת את הדי־אן־איי שלך, מניעה חלוקה תאית חדשה, ומשחררת גרסה נוספת של עצמך.
זהו: החומר.
כך מוצג נסיוב גנטי ירקרק והמנוע העלילתי של יופי מסוכן (The Substance), סרטה השני של הבמאית־תסריטאית הצרפתייה קוראלי פארז'ה. במרכזו עומדת אליזבת ספּארקל (דמי מור), שחקנית הוליוודית שכוכבה דעך. ביום הולדתה החמישים היא מפוטרת מתפקידה כמנחת תוכנית אירובי, ונקלעת לתאונת דרכים שממנה היא יוצאת ללא פגע. בכיס מעילה מותיר אח מהצוות הרפואי דיסק־און־קי עטוף בדף נייר שעליו כתוב: "זה שינה את חיי." עם השם "החומר" ומספר טלפון.
לאחר לבטים, היא מזריקה לעצמה את הנסיוב, המניע בגופה תהליך שמוליד את סוּ (מרגרט קוואלי) – צעירה יותר, יפה יותר, מושלמת יותר. מכאן מתחיל מסע מטלטל לפירוק זהותה של אליזבת – דרך הגוף. מסע שמתחלק בינה לבין סו, שבוע לכל אחת, שבמהלכו הן צריכות לזכור: אתן – אחת.
יופי מסוכן אינו סרט שגרתי. הוא מציע חוויה תחושתית יוצאת דופן שמורגשת בגוף, ומתפשטת כמועקה. זאת בזכות עבודת מבע קולנועי מרשימה: הקומפוזיציות המוקפדות ורוויות הצבע של הצלם בנג'מין קראקון מעניקות לסרט נופך היפר־ריאליסטי מהפנט, ומלאכותיות עולם הסרט כמעט זועקת. עיצוב הסאונד חודר את הגוף ומעורר תחושות פיזיות, בעוד האיפור והאפקטים הפרקטיים מגשרים בין הפנטסטי לריאליסטי ומעניקים לסיפור המטורלל תחושה משכנעת. גם הפסקול, אלקטרוני וכבד ונע על גבול הטכנו התעשייתי, מוסיף לתחושת הניכור והמכניות.
זוהי חוויה קולנועית טוטאלית שמכוונת לקיבה, ללב ולעצבים – יצירה ויסֶרָלִית (visceral: "קשור לקְרָבַיים") שחודרת לתחושותיו של הצופה. הסרט אינו שואף לעורר הרהורים פילוסופיים עמוקים, אלא לגרום לנו לחוות בגופנו את התהליכים שעוברות אליזבת וסו – נפרדות בגופן אך מחוברות בקיומן (אתן – אחת). החומר לא רק מניע את העלילה, אלא גם חודר לתודעת הצופה, כאילו זורם בעורקיו.
פארז'ה בחרה באומץ לצמצם את הדיאלוגים (כ־30 מתוך 145 עמודי התסריט) ולבנות את הסרט ככלי תחושתי. התסריט שימש למעשה כמעין סְטוֹרִיבּוֹרְד מילולי, שבו פירטה דרך דימויים, צלילים וצבעים את התחושות שביקשה להעביר. בחירה זו זיכתה את פארז'ה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון ובחמש מועמדויות בטקס גלובוס הזהב הקרוב, בקטגוריות החשובות – סרט, בימוי, שחקנית ראשית, שחקנית משנה, ותסריט. הסרט גם גרף כ־80 מיליון דולר מול תקציב של 17.5 מיליון דולר – הישג יוצא דופן לנוכח קיצוניותו וריחוקו מהמיינסטרים.
לא כל הביקורות היו אוהדות. היו שטענו שהסרט חסר עידון ושמסריו משוגרים בתותח רועם. יש בכך אמת: המסר אכן ברור ולעיתים צורמני – כאילו נצעק. אבל הוא נצעק לא במילים (למרות שלעיתים גם זה קורה), אלא דרך ארגז הכלים הקולנועי. וזה, בעיניי, כבר מעניין יותר. אומנם המסר הישיר עשוי להרגיש שטחי וחסרה בסרט מידה של עידון, אבל נדמה שהכול חלק מכוונת הבמאית: להפוך את "החומר" מטקסט לחוויה קולנועית־תחושתית, להתממשק עם הצופה וקרביו – ולהלום. כך מצליח יופי מסוכן לעורר מחשבות בכל זאת. אחרי הכול, אומרים שהמעיים הם המוח השני שלנו.
היו שקטלו את הסרט בתיאורים כמו "מגעיל", "מעורר בחילה", "גרוע". חלק מהתיאורים הללו אינם חסרי בסיס – הוא בהחלט עלול לעורר בחילה, אז שימו לב מה אתם אוכלים סביב הצפייה ובמהלכה. עם זאת, לתייג אותו כ"גרוע" זה כבר עניין סובייקטיבי. לטעמי זהו סרט מרענן ומדויק חרף גסותו – סרט שפרץ את גבולות קולנוע הארט־האוס, זכה להפצה רחבה, ועורר שיח משמעותי בקרב קהל המיינסטרים. תופעה נדירה, שכדי להבינה לעומקה, עלינו לצלול להקשרים התרבותיים והאמנותיים שהולידה אותה. מדוע יופי מסוכן מאתגר ומגעיל כפי שהוא?
פארז'ה התפרסמה ב־2017 עם סרטה נקמה (Revenge), מותחן אלים שגרף שבחים אך לא הופץ בישראל. הסרט מספר על אישה שנוקמת בגברים שהותירו אותה למותה במדבר לאחר שנאנסה. זוהי פרשנות חדשנית לז'אנר ה"אונס־נקמה", תת־ז'אנר אימה שהתגבש בשנות השבעים ונשען על נוסחה קבועה: אישה נאנסת, מתאוששת – ונוקמת. סרטים אלו, שנכתבו ובוימו ברובם בידי גברים, שיקפו את "המבט הגברי" (the male gaze).
המבט הגברי הוא מונח שטבעה חוקרת הקולנוע לורה מאלווי, המתאר כיצד קולנוע מסורתי מציג נשים כאובייקטים של תשוקה גברית, בעוד גברים מובילים את העלילה כסובייקטים פעילים. לעומתו, "המבט הנשי" (the female gaze) מעניק לנשים סובייקטיביות, מתמקד בחוויותיהן הפנימיות ובתפיסתן כבני אדם שלמים – לא כמושאים מיניים בלבד.
בנקמה, פארז'ה מיישמת את המבט הנשי כדי לחתור תחת מוסכמות פטריארכליות בז׳אנר האונס־נקמה. אף שהסרט נשאר נאמן למבנה הז׳אנרי המוכר, הוא מעניק שליטה מחודשת לנקודת מבט נשית. גיבורת הסרט (מתילדה לוץ), שמתחילה כאובייקט של פנטזיה גברית, עוברת שינוי משמעותי לאורך העלילה. מאבקיה הפיזיים והרגשיים, לצד הדגש על פציעות, דם וזיעה, מרחיקים אותה מייצוג מיני שגרתי ומעמיקים את הריאליזם של דמותה.
פארז'ה גם נמנעת מהפיכת האלימות המינית לפורנוגרפית: סצנת האונס מצולמת במינימום חזותי, והמיקוד עובר לתגובת הגיבורה ומסעה מקורבן לנוקמת עוצמתית. בכך מפרקת פארז'ה את המבט הגברי בז׳אנר ובונה מבט נשי ביקורתי ומעצים.
בעוד נקמה מתמקד ישירות במגדר ופירוק מוסכמות ז'אנריות, יופי מסוכן מרחיב את היריעה לסאטירה חברתית על אידיאל היופי, תעשיית הזוהר וגבריות רעילה במוקדי כוח. פארז'ה שואבת השראה מיוצרים רבים, אך מחוותיה הבולטות ביותר מופנות אל דייוויד קרוננברג (הזבוב). ז'אנר "אימת־הגוף" (body horror), שבו התמקד קרוננברג, מציב את הגוף האנושי במרכז הסיפור כזירה של פגיעוּת, שינוי ופירוק. במקביל מתכתבת פארז'ה עם זרם "הקיצוניות הצרפתית החדשה" (New French Extremity), שדוחף גבולות קולנועיים באמצעות ייצוג גרפי ופרובוקטיבי של אלימות, מיניות והתפוררות הגוף.
הקיצוניות הצרפתית החדשה היא תנועה קולנועית חתרנית שמערערת גבולות מוסריים, חברתיים ואמנותיים. סרטי הזרם עוסקים בנושאי טאבּוּ, מפגישים בין הנעלה לבזוי, ובוחנים את קצות החוויה האנושית – מאלימות קשה וארוטיקה נועזת ועד סטיות חברתיות. השאלה "מה מותר להראות בסרט?" נענית לרוב ב"הכול". אך מטרתם אינה ההלם לשמו. בהשראת כְּתָבִי המרקיז דה־סאד, ז'ורז' בטאיי, ז'אן ז'נה ואחרים – הסרטים מבקשים לערער מוסכמות, למוסס מסגרות, לחדור לאינטימיות האנושית, ולבחון את שבריריותה. "קולנוע של הגוף" או "קולנוע של הבשר", כפי שכינה את הזרם חוקר הקולנוע טים פאלמר, מציג את הגוף האנושי כזירה למאבקים פנימיים וחיצוניים ומאתגר את הצופה בייצוגים פיזיים חסרי פשרה.
ביופי מסוכן, פארז'ה מתכתבת עם עקרונות הקיצוניות הצרפתית החדשה תוך הוספת ממד נשי־פמיניסטי ייחודי. הסרט מציג ביקורת גרוטסקית על תכתיבי יופי והציפיות החברתיות המכבידות על נשים. האלמנטים הסאטיריים – כמו המרדף האין־סופי אחר אידיאל יופי בלתי אפשרי – מאתגרים את התפיסות הרווחות של גוף, מגדר וזהות נשית. הסגנון החזותי האקספרסיבי ועריכתו הדינמית של הסרט מדגישים את הכאוס, ומחברים את פירוק הגוף הפיזי לפירוק המנטלי והחברתי שעוברת אליזבת.
הביקורת נפתחת עם דמותו של הארווי – מפיק טלוויזיה ומעסיקה של אליזבת, המגלם גבריות רעילה ושתלטנית במלוא כיעורה. בתחילת הסרט הוא נכנס לשירותי הגברים באולפן, בעוד אליזבת נמצאת באחד התאים לאחר ששירותי הנשים הושבתו. הארווי צועק בטלפון, ניגש למשתנה, והמצלמה מתמקדת בו באקסטרים קלוז־אפ רחב: נקבוביות פניו בולטות, עיניו פעורות בזעם, ושדה הראייה ברקע מעוות. מִסְגּוּרוֹ בפריים מציב את הצופה בתפקיד המשתנה, ופעולתו מתפרשת כהשפלה ישירה. ובינתיים, אליזבת מאזינה לצעקותיו: "אנחנו צריכים אותה צעירה, אנחנו צריכים אותה חתיכה, אנחנו צריכים אותה עכשיו. איך הכלבה הזקנה החזיקה מעמד כל־כך הרבה זמן, זו בעיניי התעלומה המזוינת. זוכת אוסקר בתחת שלי! מתי זה היה, בשנות השלושים?!"
בסצנה הבאה, הארווי משתלט על מפגש עם אליזבת במסעדה בנאום מתנשא שמרמז על סיום דרכה בתוכנית. הוא מדבר בפה מלא שרימפס, מפגין גרגרנות מוגזמת וטובל את החסילונים ברוטב בתנועות גסות. תקריבי הלעיסות ועיצוב הסאונד המדגיש כל טבילה, נגיסה ובליעה, הופכים את הסצנה לבלתי נסבלת במתכוון. "זה כמו כשאת רואה מישהו מפליץ על המסך." הוא אומר לאליזבת, בולס. "אנשים אוהבים את זה. [...] ואני חייב לתת לאנשים את מה שהם רוצים. זה מה שמשמח את בעלי המניות. [...] התחדשות היא בלתי נמנעת." הוא מגניב מבט לאחור אל ישבנה של המלצרית, משיב את מבטו קדימה, ויורק את רגלי השרימפס שבפיו. "ובגיל חמישים, ובכן, זה מפסיק."
הארווי מוצג כקריקטורה מוחלטת, גילום של מבני הכוח הפטריארכליים שמולם ניצבת אליזבת. סמליותו מודגשת בזבוב שמופיע על עורפו בתחילת סצנת המסעדה וטובע בכוס יינו בסופה, כאילו מסמל את ריקבון עולמו הפנימי. הזבוב, שנמשך מטבעו לריקבון, אינו שורד בקרבת הארווי. שמו, המהדהד בכוונה או שלא בכוונה את שמו של מפיק ידוע – וטורף – מהחיים האמיתיים, מוסיף רובד ביקורתי נוסף. למרות אופייה הנתעב של הדמות, הופעתו של קווייד מעוררת בו־זמנית דחייה ושעשוע. דמותו מייצגת את תעשיית הזוהר הדורסנית ואת הסביבה הגברית שמקיפה את אליזבת – כוחות שמניעים אותה למפגש מבעית עם דימויה העצמי ולהתמודדות כואבת עם מחיקת זהותה וערכה בעיני החברה.
במסדרון מחוץ לאולפן התוכנית שממנה פוטרה, תלויים פוסטרים ישנים שלה מחויכת וזוהרת – "במיטבה". הדימויים הללו, שמייצגים את עברה הזוהר, מביטים בה כעת כאישה מבוגרת שהחברה רואה כ"חסרת ערך". ברגע נוסף, אליזבת ניצבת מול מראת חדר המקלחת ומתכוננת לדייט. ניסיונותיה להתאפר מתארכים עוד ועוד, מדגישים את תחושת הכישלון, עד שהיא מתפרצת בזעם עצמי אלים ומוותרת על הרעיון לצאת. המראה, שבעבר הייתה כלי לייפוי, הופכת לשיקוף כואב של הפער בין דימוייה העצמי לבין מה שהיא רואה לנגד עיניה.
תחושת אי־הרלוונטיות בתעשייה שמעדיפה צעירות בשנות העשרים – לצד פיטוריה בידי דירקטוריון גברי – הופכים לטריגר להתנסותה בַחומר. הנסיוב משמש ביטוי מוחשי לכפייה החברתית לאמץ אידיאל יופי בלתי מושג ולהתמסר למרדף אין־סופי אחר נעורי נצח. הסרט חוקר כך את הקשרים בין מגדר, שליטה וכוח, ומחבר אותם למתח שבין יופי לאכזריות.
בין מאפייני הקיצוניות הצרפתית החדשה בולט העיסוק בבידוד האדם ובמערכות יחסים שבורות – מאבק מול כוחות חברתיים, פיזיים ופסיכולוגיים המאיימים על זהותו. יופי מסוכן משקף זאת דרך אליזבת וסו, המגלמות מאבק פנימי המזכיר נחש שאוכל את זנבו: כל אחת מושכת לכיוונה.
אליזבת נאחזת בזוהר נעוריה מתוך הפחד להישכח ושנאת ההווה, שבו הזמן חורט את אותותיו. כמיהתה לזוהר, המעניק תחושת ערך רגעית, מובילה אותה לגעת בו שוב דרך סו. אך היא גם נשבית בשקר הקוסמטי שסו מייצגת, עד לטשטוש ואובדן זהותה. מנגד, סו – או אליזבת כסו – נלכדת בזוהר החדש ומתמכרת להבטחת השלמות, עד שהיא שוכחת את תנאי השימוש בחומר: אתן – אחת. המאבק ביניהן מוביל לתוצאות קשות, המדגישות את ההרס שבתפיסות חברתיות ודימוי עצמי מעוות, לצד הכוחות שמניעים את התפרקות הגוף והנפש. כאן משתלב הסרט בז'אנר אימת־הגוף, שבו שינויים גופניים הופכים למטאפורה לפחדים ולכוחות המאיימים עלינו.
סרטי הקיצוניות הצרפתית החדשה לא מסתפקים בשיח אינטלקטואלי כדי להדגיש את שבריריות הגוף האנושי – הם "נוגעים בבשר החי". וייצוגם הגרפי של פגיעוּת ופירוק פיזי מזמין את הצופה לחוות אי־נוחות ואף זעזוע. בכך הם מנטרלים מחסומי רגש ותודעה. יופי מסוכן ממשיך בקו זה עם הצגה גרפית של השפעות החומר על הגוף הנשי. סגנונו הקולנועי, חד ומוקצן, ממחיש את המתח בין הטבעי למלאכותי, ומציע לצופה לבחון מחדש את הציפיות והאידאלים שהחברה מכתיבה.
גם כשהסרט מנסה להיראות מפתה וסקסי, סגנונו הופך זאת על פניו. דימויי הגוף הנשי, שבדרך כלל מעוררים תשוקה, מקבלים טוויסט מטריד: הכל בוהק מדי, מושלם מדי, מלאכותי מדי. סו, בצבעוניותה ובחיוכה שנדמים כקריקטורה מוגזמת, מגלמת אידיאל יופי לא סביר – מתיקות סינתטית, כמעט על־אנושית. חיוכה אולי נובע מרצון ילדי ועמוק לתשומת לב, אבל הוא גם מעורר צרימה. מפני שסו היא תוצר מלאכותי של עולם המשעבד ומשועבד לסטנדרטים מלאכותיים.
זהו אותו עולם שייצר את החומר – נסיוב שמשנה את הגוף, מטשטש את הגבולות בין מציאות לפנטזיה, ומיוצג בקולו של גבר במרכזיה שמעבר לטלפון. סו אינה רק תוצר של החומר אלא של עולם שממציא אידיאלים ומוחק אינדיווידואלים. קוואלי השקיעה חודשים באימוני משקולות לקראת הצילומים, שבמהלכם נעשה גם שימוש בפרוטזות כדי לשוות לה שדיים "מושלמים". כך נוצרת תחושת ניכור שיטתית: אידיאל היופי מתגלה כמעשה ידי אדם – מלאכותי, לא נגיש, חסר נשמה.
אליזבת, לעומת זאת, מייצגת את ההיפוך המוחלט: כיעור, ריקבון והתפרקות גופנית, שמעמיקים ככל שהסיפור מתקדם. אם סו מגלמת את אידיאל היופי המלאכותי, אליזבת משקפת את מחירו הכבד. רצונה להרגיש נאהבת ורלוונטית מובילה אותה לראות בסו פתרון לכאורה – אך זהו אותו המנגנון שמוחק אותה מלכתחילה. כי בסוף: הן – אחת.
כל הניגודים האלו מתבטאים בבירור בסגנון ההיפר־ריאליסטי של הסרט, המדגיש את ההבדלים בין עולמות פנימיים לחיצוניים ובין אליזבת וסו. עולמה הפנימי של אליזבת מתמלא חרדה, דעיכה ופחד מהתפרקות – בעוד עולמה של סו משדר חיוּת צבעונית ושפע, אך גם זרוּת ושלמות מזויפת. ניגוד זה מתגלם גם בעיצוב העולמות החיצוניים שבהם פועלות הדמויות: מצוחצחים, רחבים, משוכללים – אך מנוכרים וחסרי חיים. כזהו אולפן הטלוויזיה, וכזוהי דירתה של אליזבת, שהולכת ומיטנפת ככל שזהותה מתפוררת – ולבסוף מתפרצת – בחדר השירותים והמקלחת. דווקא במרחב הלובן הסטרילי הזה, הכול מתערבב: הנקי והמלוכלך, הנעלה והבזוי.
מחטים חודרות, עצמות מתפוקקות, גופים נקרעים, נוזלים מופרשים; הכול מדמם. הסרט חושף את הצופה לעומס גרפי ורגשי חסר רחמים, ודורש התמסרות לתהליך. הוא לא משאיר מרחב אישי. הצבעים הבוהקים, תנועות המצלמה החודרניות ועיצוב הסאונד העוטף חוברים יחד ליצירת תחושת מועקה כמעט בלתי נסבלת. אפקטים של קולות פנימיים, שנוצרו באמצעות מיקרופונים שהושמו באוזני השחקנים, משחזרים כיצד צלילים נתפסים מבפנים, מתוך גולגולתם. כך מטשטש הסרט את הגבול שבין פנים לחוץ, בין תודעה למציאות. זוהי הפצצה חושית – מטרידה, מכשפת, ומציבה את הצופה בלב החוויה.
ובתוך רגעי האֲפֵלָה, הסרט צולל לעיתים כה עמוק עד שקשה שלא לפרוץ בצחוק – וזה בדיוק חלק מעוצמתו. כי על הדרך זוהי קומדיה שחורה משחור. סרט שמודע לעצמו, שברגעים מסוימים שובר את המתח שטמון בקיצוניותו ומצליח לגלגל מצחוק. אומנם התאכזבתי מעט מחצי שעתו האחרונה, שעליה דובר רבות, אך במחשבה שנייה הסיום משתלב היטב עם רוח הסרט. זו סאטירה במיטבה: אפשר לבכות, אפשר לצחוק – אפשר גם שניהם יחד. ואפשר גם לפחד, וזה בסדר. כי מה שהכי מפחיד הוא בדיוק הדבר שעליו הסאטירה מבקשת להצביע.
יופי מסוכן הוא יותר מביקורת על החברה המודרנית; זהו כתב אשמה נוקב כלפי הכוחות והדחפים האנושיים שמזינים את המרוץ הנצחי אחר שלמות. בעולם שבו יופי הפך למטבע, הגוף נהיה לזירת קרב, ונפש האדם נרמסת על מזבח הציפיות הבלתי אפשריות. הסרט חושף בפנינו אמת כואבת: המרדף הזה תמיד פעיל, ותמיד אחר עצמנו. המטרה לעולם אינה מושגת.
ובאשר לנו הצופים? אולי הגיע הזמן לשאול: עד כמה אנחנו שבויים במרדף הזה? ואולי, כמו אליזבת, גם אנחנו נשברים לאיטנו בדרך – ולא תמיד שמים לב?
לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף לקבוצת החברים שלנו. תוכלו לעקוב אחרינו גם בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.