4 באוק׳ 2023
28 בספט׳ 2023
21 בספט׳ 2023
יצירת המופת הדרום קוריאנית של פארק צ'אן־ווק, "שבעה צעדים", חוגגת שני עשורים. חזרנו למחול הכאוס האופראי והאלים.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
1988. איש עסקים בשם אוֹ דה־סוֹ (צ'וי מין־סיק) נעצר בגין שכרות בפומבי ומפספס את יום הולדתה הרביעי של בתו. עם שחרורו מהמעצר הוא נחטף ונכלא בחדר אטום שנראה כחדר מלון, ובו "חלון" בודד לעולם החיצון: טלוויזיה. בתום 15 שנים או דה־סו משוחרר בפתאומיות, והוא יוצא למסע חיפוש אחר הכולא שלו במטרה להבין את מניעיו ולנקום בו.
זהו הבסיס לשבעה צעדים (Oldboy), סרטו של פארק צ'אן־ווק מ־2003 שעלילתו המסתורית לופתת ומסרבת לשחרר. בזמן שצפיתי בו לראשונה אי־שם לפני 15 שנים, אבי הכין כבש בתנור. כשנגמר הסרט ריח הבשר כבר נפוץ בכל הבית, ובחילה אחזה בי. לא הבנתי אם היא נובעת ממכת האגרופן שהסרט הכניס בבטני, או מארומת הצאן הצלויה שמילאה את אפי.
אולדבוי הוא עיבוד רופף למאנגה היפנית Old Boy שכתב גארון טסוצ'יה (Tsuchiya) וצִיֵּיר נובואקי מינגישי (Minegishi), ושגיליונותיה ראו אור בין השנים 1998-1996. כמו כן, הוא מהווה סרט אמצעי בטרילוגיית הנקמה – השניים האחרים הם סימפתיה למר נקמה (Sympathy for Mr. Vengeance) מ־2002 וגברת נקמה (Lady Vengeance) מ־2005. הטרילוגיה אינה מחוברת עלילתית אם כי רעיונית – דרך עיסוקיה התמטיים באלימות, במוסר, בגאולה וכמובן בנקמה.
הסרט יצא כחודש אחרי צאתו של להרוג את ביל: חלק 1 (Kill Bill: Volume 1) – מחצית יצירת הנקמה הפולחנית מאת קוונטין טרנטינו, שחלקה המשלים יצא כעבור חצי שנה. בסרטי קיל ביל צפיתי לפני ששמעתי על אולדבוי, והם היו לי לבסיס ציפיות כשניגשתי אליו. מה שלא ידעתי אז, זה שלקראת אולדבוי לא יכולתי להכין את עצמי.
נקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה. משמעות הביטוי, שמקורו בצרפת במאה ה־19, הוא כי מוטב לנקום כעבור חלוף זמן־מה מהאירוע המחולל, כשמתאפשר לעשות כן בקור רוח. מוטב להגיש את הנקמה לאחר שתוכננה היטב, כשמושאה אינו מצפה לה, ולאחר שיראתו ממנה צמחה, פעפעה והתרוממה. אז תהא הנקמה שלמה, ותספק את הנוקם על מלוא תשוקת נקמתו. באולדבוי הנקמה אכן מוגשת קרה, והיא מוגשת מדממת. בעזרת כלי נשק קהים ומשוננים, דיסקים שבורים המשמשים ככלי־דקירה, פטישים, מספריים, ואקדח רמינגטון מסוג דרינגר. כל אלו ועוד משמשים תפקיד מדמם בשפיכות הדמים.
זו הייתה נקודת הכניסה שלי לקולנוע הדרום קוריאני. נקודת מוצא אלימה שיש שיגדירו כסדיסטית, מזוכיסטית, פרוורטית, מעוררת קבס, משוגעת, וגם כמוזרה, במיוחד כשבוחנים אותה מנקודת מבט מערבית שרואה בסרט דוגמה מייצגת לאוריינטליות. אין פלא שבפסטיבל קאן שנערך ב־2004, נשיא חבר השופטים טרנטינו דחף לעבר זכייתו של אולדבוי בפרס דקל הזהב (Palme d'Or) המוענק לסרט הטוב ביותר. בסוף הוא זכה בפרס "המקום השני", הגרנד פרי (Grand Prix).
אולם מעבר לסופרלטיבים הדרמטיים ששולחים אותנו למחוזות קיצון, אולדבוי ראוי לציון מסיבות נוספות. ראשית כול, בשל עשייתו הקולנועית הפנטסטית והמסוגננת להרהיב. עבודת הבימוי של פארק שופעת קוּל – היא אנרגטית וקינטית, מלאה בטכניקות צילום ועריכה יוצאות דופן, כוריאוגרפיית האקשן הברוטלי מזכירה פעמים רבות ריקוד, הפסקול המוזיקלי משובח ודרמטי, וההופעות של הקאסט נפלאות. התוצאה היא אקסטרווגנזה קולנועית יוצאת מן הכלל. אולדבוי נחשב לסרט פולחן ולאחד מטובי הסרטים שיצאו מקוריאה הדרומית, ובצדק, וביכולת תעשיית הקולנוע שם ללמד את הוליווד דבר או שניים בתעוזה קולנועית (לכל הפחות).
אולדבוי מצטיין גם בתסריטו ובצלילתו הרעיונית אל מאחורי הנראה על המסך. זוהי טרגדיה מורכבת ומרובדת, שנוגעת לפרקים בשייקספיריות ואופראיות, והיא נעה מקיצון אחד למשנהו בפריטתה על מנעד רגשות רחב ומגוון. אולפני מיינסטרים הוליוודיים היו מהססים להפיק סרט כמוהו, וכנראה שגם לא יעזו (נעזוב בצד את הרימייק חסר האנרגיה של ספייק לי מ־2013, שמחוויר מאוד ביחס למקור ונכשל ביקורתית וקופתית). הם יעדיפו לרוב סרטים בעלי פוטנציאל רווחי מובטח, שעלילותיהם פשוטות ובהן נעשית הפרדה ברורה בין טוב לרע. הטוב יתוגמל על היותו טוב והרע יוענש על היותו רע.
באולדבוי אין זה המקרה, וההפרדה הדואלית בין טוב לרע מתמוססת. פארק משכיל להרהר ולערער על מושג הנקמה: מוסרית, אנושית, גרפית. הוא מפרק אותו ואת הרעיון כְּבַד המטען והאיבה שעומד מאחוריו לגורמים, והוא עושה זאת באופן חכם להפליא ומעורר מחשבה כמו שהוא מרסק נפש ומערבל בטן ורגש. כשהנקמה מוגשת היא מתבררת כחרב פיפיות משוננת במיוחד שפוגעת עמוקות בכל שאוחז בה. מי הצודק, מי הטועה, והאם הצדק ודאי או בכלל קיים? אלו הן כמה מן השאלות שנשאלות.
הן נשאלות דרך אלימות קיצונית – קדמונית, יצרית, אפלה – אשר מופעלת מכל הצדדים כבמעגל אימים אכזרי שמסרב להיקטע עוד מימי קין והבל; דרך הומור שחור משחור שמוליד צחוק מורבידי, ולאחריו תהייה על אותו הצחוק; דרך קול קריינותו של או דה־סו שמנכיח את נקודת מבטו הסובייקטיבית כמתוות הדרך העלילתית; דרך נקודות מבט אחרות, שלעיתים משתלבות עם זו של או דה־סו ולעיתים מתנגשות בה; דרך סיפור אהבה תמים שמתעכר כהוגן ככול שהסיפור מתבהר; ודרך זריעת ספק באשר למתרחש, ובאשר למשמעות של הכול.
הדמויות באולדבוי נעות בתוך מבוך עלילתי פתלתל. הן קשורות ברשת אירועים שנטוותה מראש ומשמשות כלי משחק בידי גורמים נסתרים. למשל, או דה־סו משוחרר מן החדר האטום לאחר היפנוטו. "כעת, אתה שוכב בשדה." אומרת לו המהפנטת (סוּנג־שן לי). "כשתשמע את הצלצול, אתה תפנה את ראשך ותביט כלפי מטה. אתה תראה שדות אין־סופיים של דשא ירוק. השמש זורחת בהירה, ורוח נושבת קלילה".
אם לא די במעשה ההיפנוזה הסוגסטיבי, ספק מניפולטיבי (בוודאי בסרט), הרי שהמהפנטת עצמה משמשת כלי משחק בתוכנית חוטפו של או דה־סו – לי וו־ג'ין (יוּ ג'י־טֶה). וגם הוא פועל מתוך צל עברו שהניע אותו לרקום את תוכניתו סביב או דה־סו, ומתוך עתיד מדומיין שבו היא מתגשמת כפי שרקם אותה, או לא. תוכנית שתניע את או דה־סו לעבר מי־דו (גאנג הי־ג'ונג) – טבחית צעירה במסעדת סושי שתהיה לו לעזר רב במסעו, ושמשמשת, ביודעין או לא, תפקיד מפתח בתוכנית של לי וו־ג'ין.
זוהי אך נקודת הפתיחה במסע נקמתו של או דה־סו, ודוגמה בודדת מני רבות לאופן שבו הדמויות פועלות מתוך עולם צללים, המצוי במידת מה מעבר ליכולת הבנתן והשפעתן. עניין זה מוליד שאלה חיצונית לסרט: מה מניע אותנו כבני אדם? ישנם העבר והעתיד האישיים והקולקטיביים, ישנן השפעות תרבותיות וחברתיות, וכן ישנם מניפולטורים סמויים. ישנו המודע, הסמוך־למודע והלא־מודע. ישנם דברים שאנו יודעים, דברים שאנו יודעים שאנו לא יודעים, דברים שאנו לא יודעים שאנו יודעים, ודברים שאנו לא יודעים שאנו לא יודעים. וכל אלו – הברות, מילים, משפטים – צלילי קִטלוג ותו לא. שמות שנועדו לאפשר את דרכנו כיצורים חושבים במציאות כאוטית לחלוטין.
מה ניתן לגזור רעיונית מדימוי של אדם שפועל, בצורה זו או אחרת, בתוך מערכת שבה נתיבי פעולה המוגדרים מראש? אולדבוי לא מספק תשובות ברורות, ובטח שלא תשובות קלות. כל דמויותיו ללא יוצאות מן הכלל כלואות בתוך מעגל של אלימות וסבל, ולכל מעשה אלימות נלוות השלכות מרחיקות לכת על הנרטיב כולו. את ההווה המתמיד של הדמויות ניתן לפרש כבלתי נמנע. כנקודת התכנסות בַּזמן שנוצרת כעת, תמיד כעת, מתוך אין־ספור תהליכים ותתי־תהליכים שהשתלבו ועודם משתלבים זה בזה.
דרך שבה החלטתי לפסוע, שבה פסעתי, ושהובילה אותי לנקודה שבה אני נמצא כרגע. הדרך, בדיעבד, לא יכלה להיות שונה, משום שהיא לא הייתה שונה: היא הייתה הדרך שבה פסעתי, ולא אחרת, והיא שהובילה אותי עד הלום אל הנקודה שבה אני נמצא כרגע. וכל ההתרחשויות אשר נקרו בדרכי – אקראיות או מדויקות – נקרו כפי שנקרו והתרחשו כפי התרחשו, מפני שכך נקרו וכך התרחשו. לוּ דרך פסיעתי הייתה שונה, ולו במעט, בהכרח הייתה מפגישה אותי עם התרחשויות שונות ומובילה אותי לנקודה שונה. בין בהבדל ננו־מילימטר, בין בשנה ובין במחשבה. זאת מפני שהדרך הייתה שונה.
האם זה גורל? קריאה דטרמיניסטית (determinism, בדומה לפסקה הקודמת) תטען שבערך ושהוא נקבע תוך כדי שהוא נקבע, וקריאה פטליסטית (fatalism) תטען שכן ושהוא קבוע מראש. כרגיל, רוחשת בתוכנו השתוקקות אנושית להגדרות. רצון במשמעות יציבה ובשימת עניינים במסגרות לשם הפיכתם מובנים יותר עבורנו. בהירים יותר. אבל ישנם מקומות בחיים שההגדרות חדלות מתפקידן. הן נפרמות ומתמוססות, ומותירות אותנו עם שאלה־שאינה־שאלה: מי יודע.
הסָפֵק תקף גם בשאלת קיומו של הרצון החופשי, ולכך מענות אפשריים: אולי כן, אולי לא, אולי אולי. התדיינות בַּשאלה, שאליה ניתן לגשת מכיוונים אין־ספור, מובילה להמשך ההתדיינות בשאלה. אפשר, בכל אופן, שהרהוריו של פארק באולדבוי רומזים כי אל לנו לאמץ מוּחְלָטוּת, כשמתחת לכול הוא גם דואג לבחוש בקדרה הלוגית דרך ענייני פרספקטיבה על המציאות. אותו עולם – "היש", או "הממשי" – שנתפס שונה על שלל התרחשויותיו אצל כל אדם, לפעמים באופנים מוחלטים.
זוויות קריאת המציאות של או דה־סו וחוטפו לי וו־ג'ין אינן זהות. אירועי העבר המשותפים להם זכורים שונה וצבועים בצבעים שונים, ובכל זאת הם מניעים אותם לעבר התנגשות בלתי נמנעת בהווה. שניהם בטוחים בצדקתם עד שנוצרת השקה רגעית, גם אם לא מלאה, בין נקודות מבטם. ואז הדם ניתז, הסבל צף, הכאב נזעק, והצדק מתערער וקורס.
לאחר מספר תפניות עלילה מפתיעות ומטלטלות, הסרט נגמר בסימן שאלה ובתחושת היעדר עמוקה. מסע הנקמה הגיע לקיצו, וכול שנותר עתה מתשוקת הנקם הן עקבות: של דם ואלימות. של יגון וצער. נשארו אך צלקות, ואיתן הרצון לשכוח הכול. להעלים את הסבל כלֹא היה; למוסס ולאייד ולאיין.
כשאו דה־סו רק משתחרר מן החדר האטום, הוא פוגש באדם הישוב על קצהו של גג בניין רב־קומות. כלבו בידו, האיש מהרהר בהתאבדות – רוצה אולי, גם הוא, להפוך מיש לאין. או דה־סו, מוכה תדהמה מהעולם החיצון שמקיף אותו כעת וממראהו של אדם חי, בשר ודם, ניגש אל האיש וממשש אותו כלא מאמין. "על אף שאיני טוב מבהמה", אומר לו האיש ומתייפח, "האין לי הזכות לחיות?".
"על אף שאיני טוב מבהמה", משיב או דה־סו מבעד לדמעותיו שלו, "האין לי הזכות לחיות?".
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.
Comments