4 באוק׳ 2023
28 בספט׳ 2023
21 בספט׳ 2023
עודכן: 2 בפבר׳
בשעה טובה הגענו סוף-סוף לנציג אוסקר 2021/2 האחרון שעולה לאקרנים בישראל, לא כולל אלו שלא מתוכננים להגיע לבתי הקולנוע (ובנימה זו, מה עם איזה סיבוב ניצחון לקודה? שום דבר? חבל). מעבר לאוסקר, סרט חדש של פדרו אלמודובר הוא תמיד סיבה למסיבה, אפילו כשמדובר בסרט שני בשנה (לאחר סרטו הקצר והנהדר הקול האנושי, שזכה לסיבוב הקרנות מצומצם). אפשר להאמין שכמו במקרה של שאר סרטיו של הקולנוען, האהוב מאוד בישראל, גם כאן הקהל יגיע בהמוניו.
כמקובל אצל המאסטר הספרדי, סרטו החדש מתרכז כמעט רק בדמויות נשיות ועוסק בג'ניס (פנלופה קרוז בהופעתה השביעית אצל הבמאי), צלמת מצליחה במקצועה; וכן באנה (מילנה סמיט), נערת תיכון. שתיהן אימהות חד-הוריות שנכנסו להיריון בטעות, מתחברות בחדר הלידה וגורלן נקשר לנצח.
להיכנס לפרטי עלילה מעבר לכך משמעותו לצלול לספוילרים כבדים - ולכן אמנע. אך כן אגיד שכרגיל בסרטיו של היוצר, מהלך העלילה מקבל תפניות קורעות-לב, מלודרמטיות וגדולות מהחיים. בידיים פחות מיומנות, הסיפור כפי שהוא יכול היה להתדרדר במהירות לטלנובלה סוג ז', הכלה מאיסטנבול פינת משחק החיים. אבל לא כך אצל אלמודובר: הבמאי הוותיק שולט בדרמה הגדולה ביעילות ומכוון אותה לעבר כיוונים מחוכמים, שיאפשרו גם לחובב הקולנוע האליטיסטי ביותר להזיל דמעה מבלי להרגיש רע.
את כל זה הוא מחזק ביצירת הקשר פוליטי-היסטורי מעניין, גם אם לא מפותח מספיק, ובהופעות משחק מצוינות של קרוז (שהועמדה לפרס השחקנית הטובה ביותר באוסקר) ושל סמיט. הכימיה בין השתיים מחשמלת למרות (ואולי בזכות) 20 שנות הפער שביניהן.
הסרט חוקר את מושג האימהות, את הקשר בין אימהות לבנותיהן, הזיקה בין לידה למוות והחיפוש אחר זהות עצמית. לצד זאת, הוא עוסק גם במדיומים אחרים של אומנות – צילום ותיאטרון - ואם צפיתם ביצירה אחת או שתיים של הבמאי, כנראה שתזהו את התמות האלה בקלות. כמו-כן, אימהות מקבילות חולק הרבה במשותף עם הכול אודות אמא (1999), דבר אליה (2002), לחזור (2006) ושאר סרטיו של אשף הקולנוע הספרדי (שבעצמם דומים האחד לשני).
אחרי הסיבוב שעשה עם כאב ותהילה (2019), אלמודובר חוזר כאן לסגנון ה"קלאסי" של עצמו (לפחות מאז אמצע שנות ה-90), אך גם יצירה שגרתית שלו היא עדיין מוצלחת יותר מהרבה סרטים אחרים. בדומה לסרטים שהוזכרו כאן, גם אימהות מקבילות הוא סרט מרגש, אנושי מאוד ומלא בעצבות נעימה שמצליחה איכשהו לפרוט על מיתרי הנפש. כל זאת בדגש על סטיילינג מוקפד ועיצוב סטים שלא מרפה מהעין (אם כי הפעם הוחלט להרגיע מעט את השימוש בצבע האדום, וכל הכבוד על כך), בזכותם מוכיח המאסטרו שהוא עדיין מלך המלודרמה.
האיחור בו הגיע אלינו הסרט אמנם לא-מאוד אופנתי, אבל גם לא נורא. הצפייה בו אחרי שכבר נבחר זוכה בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, מוסיפה דווקא אלמנט מרתק לעיתוי - כיוון שקודה מסמל את הניצחון של המלודרמות הקטנות, אלו שמתיימרות אך ורק לרגש את הצופה ולספר סיפור משפחתי קטן. ברם בעוד קודה הפתיע ולקח את כל הקופה (ולגמרי מגיע לו), סרטו של אלמודובר, שהועמד לפרסי השחקנית הראשית והפסקול הטובים ביותר, נותר בלי כלום ולא זכה אפילו למועמדות לסרט הזר.
מעניין לחשוב על הסיבות להבדלים בהצלחה ובכלל על דמותו של אלמודובר כפי שהוא נתפס אצל חובבי הקולנוע. תקנו אותי אם אני טועה, אבל אין מישהו שממש לא אוהב את הבמאי-תסריטאי הספרדי. בניגוד לבמאים פופולריים אחרים – טרנטינו, נולאן, האנדרסונים וכד' - נדמה שאין לו שונאים והוא בסך הכל חביב על כולם.
ואולם, החביבות זו היא גם בעוכריו ונדמה שהיא גוררת עמה גם הקטנה מסוימת מצד אנשי האקדמיה וסינפילים בכלל. דווקא מתוך היותו במאי אהוב בקרב חלק גדול כל-כך מהקהל, הוא נתקל באיזושהי תקרת זכוכית של הערכה. לאוסקר הוא הועמד פעמיים - שתיהן על הסרט דבר אליה - וזכה רק פעם אחת על כתיבת תסריטו. כמובן שהאוסקר הוא לא מדד יחיד, ואין ספק שהאקדמיה מסתכלת קודם כל מנקודת מבט אמריקאית - ובכל זאת: נראה שנוח לקטלג את יצירותיו של האיש בצורה מסוימת ולהשאיר אותו במסגרת. במיוחד כשמדובר ביוצר של מלודרמות "נשיות" בכמה וכמה מובנים.
כך או כך, אם אף פעם לא צפיתם בסרט של אלמודובר, אימהות מקבילות הוא אחלה של היכרות עם יצירתו. אם כבר יש לכם ניסיון עמו, תתכוננו לקבל עוד מאותו דבר - אבל דבר ממש, ממש יפה.
אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.
Comments