"רוקטמן" - ביקורת סרט

בחלקים רבים ממנו הוא מתנהל כמו פנטזיית רוק מהפנטת, באחרים כמו ביוגרפיה גנרית ובשלב מסוים כמו טריפ אמורפי, חסר התחלה, אמצע וסוף. "רוקטמן" הוא כאוס שלם – ובתוך כל הבלאגן הזה, חוזרות ומתנגנות מלודיות מלטפות ומרגשות של אחד מסמלי הפופ הגדולים בכל הזמנים.

כמו כל סרט, בסוף "רוקטמן" נגמר. אבל כשהוא נגמר, לא ידעתי בדיוק מה ממנו נשאר איתי. הייתי צריך קצת זמן לעבד, לעכל, לחשוב. כי מעבר למנגינות, הלהיטים והשירים המקסימים ומתחת לכל הקישוטים, הנצנצים והאורות המסנוורים – דבר אחד בביוגרפיה המוזיקלית החדשה על אלטון ג'ון בולט יותר מכל: זאת יצירה על זהות. לא המפלגה של פייגלין, לא הזהות הזו – אלא זהות קטנה, נוגה, אישית ומיוחדת משלנו.

על ניסיון למצוא את הילדים האבודים שהיינו פעם, ללמוד מהם ולחבק אותם. חיבוק חזק, חם ואוהב. חיבוק שאומר שהכל יהיה בסדר, גם אם בכלל לא בטוח שהכל יהיה בסדר, גם אם זה שקר. גם אם נתמכר לסמים, אלכוהול, סקס ועוד פורענויות ששמורות לכל מי שרק יחפוץ בהן, בין אם הוא כוכב רוק אגדי ובין אם פקיד בבנק הדואר או אפסנאית בתל השומר.

מתוך "רוקטמן" | צילום: באדיבות פורום פילם

את התמה הטרגית הזו "רוקטמן" מסתיר מבעד למעטה נוצץ, זוהר וחלומי – זה סרט שבחלקים רבים ממנו מתנהל כמו פנטזיית רוק מהפנטת, באחרים כמו ביוגרפיה גנרית ובשלב מסוים כמו טריפ אמורפי, חסר התחלה, אמצע וסוף. זה כאוס שלם – ובתוך כל הבלאגן הזה, חוזרות ומתנגנות מלודיות מלטפות ומרגשות של אחד מסמלי הפופ הגדולים בכל הזמנים.

טארון אגרטון (אגזי מסרטי "קינגסמן") משתולל, מתפרק, משתגע ונהנה מכל רגע בתפקיד הראשי. הבימוי המרשים של דקסטר פלשטר ("אדי הנשר"), על-פי תסריט מאת לי הול ("בילי אליוט"), מאפשר לשחקן הצעיר לזרוח בתפקיד הטוב בקריירה שלו – ואי-אפשר שלא ליהנות ולהתלהב יחד עמו.

כשנגמרה הקרנת הבכורה העולמית של הסרט בפסטיבל קאן האחרון, לא בכדי אגרטון בכה – הוא כל-כך מעריך ומכבד את האיש אותו הוא מגלם וכל-כך חשוב לו לבצע את תפקידו נאמנה, דבר שניכר בכל רגע ורגע. הוא עוד לא בן 30 הילד הזה, אבל הכישרון שלו מתפרץ וכובש את הלב כאילו הוא בתחום כבר שנים רבות.

אך לא הכל ב"רוקטמן" נפלא: בצד השלילי ניתן למצוא את ברייס דאלאס האוורד בתצוגת משחק רעה וחשוב מכך, בעיה נרטיבית עמוקה – לא ברור מה הסרט הזה רוצה להיות. על אירועים מסוימים וטפלים בחייו של ג'ון הוא מתעכב, על מהלכים מורכבים יותר הוא מדלג בקלות הדעת וזונח את הדרמה, הבנייה וההתעמקות. הכל תולדה של שילוב גס בין ביוגרפיה, פנטזיה וטריפ – הכלאה שלעיתים עובדת ולפעמים הופכת את היצירה לחסרת אחידות.

גם הטיימינג של הסרט בא לרעתו, בחלקיו הביוגרפיים יותר הוא דומה מדי ל"רפסודיה בוהמית" – בצילום, בתלבושות ובסגנון (ניכר כי פלטשר ערך את צילומי ההשלמה של אותו הסרט). התחושה המתקבלת לפרקים היא של "היינו שם, עשינו את זה" והכל רק לפני כמה חודשים, דבר שפוגע באותנטיות ובייחודיות.

אפילו הטאגליין של הסרטים דומה למדי: "הדבר היחיד שיותר מופלא מהמוזיקה שלהם, זה הסיפור שלו" לעומת "הדרך לספר את הסיפור שלו, היא לחיות את החלום שלו".

מתוך "רוקטמן" | צילום: באדיבות פורום פילם

אבל זה "רוקטמן", וכמו הגיבור הצבעוני והתוסס במרכזו, גם הוא בסופו של דבר מצליח למצוא את הדרך והמקום שלו בעולם. הוא קצת נאיבי וקסום כמו "כמעט מפורסמים", קצת כואב ומציאותי כמו "אהבה וחסד" וקצת פשוט כמו "רפסודיה בוהמית" ובסוף הוא גם הוא עצמו. סרט מהנה ומלבב על אומץ, על אמת, על תשוקה, תעוזה והגשמה-עצמית.

הפילוסוף ברוך שפינוזה, מאבות הפילוסופיה המודרנית, אמר פעם: "להיות מי שאנחנו ולהיעשות מי שאנחנו מסוגלים להיעשות, זוהי מטרתם היחידה של החיים". אז תראו את "רוקטמן", לא רק בגלל המוזיקה, הביצועים הנהדרים והפאן העצום, כי-אם גם כדי להתחבר לילד הפנימי שבכם. ילד שאחרי כל המכות, הכיסוחים והנפילות, עדיין עומד על רגליו וכמו ג'ון בסך הכל רוצה להזכיר לכם: חיים רק פעם אחת.

דירוג סופי: 70 בקולנוע.

---

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.