4 באוק׳ 2023
28 בספט׳ 2023
21 בספט׳ 2023
בימים אלו לפני 25 שנים "להציל את טוראי ריאן" הגיע לבתי הקולנוע בעולם. חזרנו לסרט המלחמה המכונן של ספילברג בניסיון לעמוד על משמעויותיו, ייחודו והרלוונטיות שלו כיום.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
עשרים וחמש שנים חלפו מאז עלה לאקרנים להציל את טוראי ריאן (Saving Private Ryan) והוא עדיין ממשיך ללמד אותנו שגם באירוע גדול כמו מלחמת עולם, אלוהים נמצא דווקא בפרטים הקטנים.
הסיפור הוא גדול, עצום, מלחמת עולם. גנרלים מקבלים החלטות, אימהות מקריבות הכל למען המולדת, אלפי חיילים נופלים בעת מילוי תפקידם. אבל בסוף, מדובר בעיקר בסיפורו של האיש הקטן, החייל הפשוט שנשלח לחזית התופת, התהליך המוסרי שהוא עובר והתהייה הניצחית האם ההקרבה הייתה לחינם. אולי זהו סיפורו של כל אדם – האם ימי חיינו ישאירו חותם כלשהו? או שמא הם מהר מאוד יטבעו ויעלמו בבוץ ההיסטוריה?
הסרט ייזכר לעד בזכות סיקוונס הפתיחה המבריק שלו - הפלישה לחופי נורמנדי והנחיתה בחוף אומהה - כמעט חצי שעה של קרב כאוטי, עקוב מדם. קולנוע מלחמה מסויט במיטבו. חוסר האונים של החייל בשדה הלחימה לצד כמות המזל הנדרשת להישרדות, הלם הקרב תוך כדי קיומו – כל אלה מועברים על-ידי צילום תזזיתי, משחק של רעש ושקט, בלאגן ועומס קומפוזיציוני בכל פריים ופריים.
הצילום ממחיש היטב, גם למי שלמזלם לא נקלעו לסיטואציות לחימה נוראיות שכאלה, כיצד הדבר מרגיש – ולו לרגעים ספורים, כש-2,500 חיילים מקפחים את חייהם על פיסת אדמה של חוף בודד. בסוף הסיקוונס, כל מה שבא לך לעשות הוא לקחת סיגריה כמו אחרון הלוחמים על המסך, לשאוף עמוק, להסדיר לרגע את הנשימה ולהרגיע את הפחד האנושי הבסיסי ביותר – רק לא למות.
להציל את טוראי ריאן הועמד ב-11 קטגוריות ומתוכן קטף 5 זכיות בפרס האוסקר - ביניהן גם לבמאי הטוב ביותר עבור ספילברג (את פרס הסרט הוא הפסיד לשייקספיר מאוהב בבחירה שמעוררת מחלוקת חריפה עד היום). אלו נבעו מתוך חיבור מדויק ומאוזן של הרבה גורמים ביצירתו: מעבר לשחקנים שנותנים את כל כולם (כן, גם וין דיזל) - ועל הדרך שהו במחנה אימונים שבועיים בשביל שהשקים מתחת לעיניים לא יצטרכו להיווצר על-ידי איפור - היה אלמנט מהותי נוסף.
חלק ניכר ממהצלחה הוא בשל הטריו המוצלח של בימוי-צילום-מוזיקה בדמות סטיבן ספילברג, יאנוש קמינסקי וג'ון וויליאמס בהתאמה. חמש שנים אחרי רשימת שינדלר, חזרו השלושה לאותה התקופה ולאותו האירוע ששינה את פני האנושות, אך מזווית שונה לחלוטין. השלישייה הזו פשוט עובדת יחד כמו שעון שוויצרי, ויעיד על כך גם דו"ח מיוחד וסרטים נפלאים נוספים שיצאו תחת ידיהם.
סרטי מלחמה נעשו לפני וככל הנראה ימשיכו להיעשות גם הרבה אחרי. עם זאת, ככל שסיקוונס הפתיחה מתקדם והלוחמים מצליחים להתקדם אט-אט על אף האבדות אל עבר עמדות הירי, אנו למדים כי טוראי ריאן הוא סרט קצת אחר. אין כאן מעקב אחר איזו חבורת גיבורים המבצעת פעולות הירואיות או גיבור יחיד בפעולה דרמטית. המצלמה כמו סורקת את החוף יחד עם התקדמותו של קפטן מילר (טום הנקס) ואנחנו עדיין לא מודעים בבירור לזהות הגיבורים הנוספים. את מי עלינו לחפש בפריים הכאוטי הזה? על מי צריך "להשגיח" שלא ימות? אל המלחמה טרם "החליט" מי יחייה כדי לראות את הדקה הבאה - ורק אחרי שעשן הקרבות יתפזר נגלה מי שרד.
מתוך השרידים מתגבש הצוות להמשך הסרט. צורת ההגשה הזו היא זאת שגורמת לאותנטיות העמוקה כל-כך של הסרט עד היום. כן, הכרת הדמיות כאן לא עמוקה, ואכן, יש פה צוות סטריאופי על-פי הספר (כי סרט במלחמת העולם השנייה לא יכול להתקיים, למשל, ללא היהודי שידחוף את זהותו בפניהם של שבויים נאצים). אבל היות שהאינדיבידואל, היחיד כשלעצמו, הוא לא הסיפור כאן, אלא ההקרבה והמוות שלו הם העיקר, החוסר בהכרת הדמויות לא באמת מהווה פגם.
תחושת האותנטית נוצרת הרבה הודות לעבודתו של קמינסקי, שזכה על צילומו כאן בפרס האוסקר השני שלו לצלם הטוב ביותר (הראשון, ניחשתם נכון, היה על רשימת שינדלר שהוזכר לעיל).
בתבונתו, קמינסקי זורק אותנו לתוך מערבולת הרגשות של חייל בחופי נורמנדי של שנות ה-40 של המאה הקודמת. לשם כך, הוא הסיר מיגון עדשות - דבר שיצר תמונה שטוחה יותר שקרובה לצילום בתקופה ההיא, ומקנה מעין תחושת דוקו. לא זו בלבד, הוא אף השתמש במצלמות עם יחס מיקוד שונה והקפיד על חוסר סנכרון של מהירויות תריס, כדי לייצר הרגשה של חוסר-עקביות.
כמובן, הצילום הולך יד ביד עם התמטיקה. מעבר לשאלה המוסרית הבסיסית הנטועה בסרט: "האם דמו של חייל אחד אדום יותר משל אחרים?", הלם קרב ואנושיות בגיהנום עליי אדמות הם מהנושאים המרכזיים ביצירה. כבר בקרב הפתיחה אנו רואים חייל מסתובב המום ללא יד וללא כאב ובקרב הסיום אנו רואים את טוראי ריאן (מאט דיימון) רועד מקופל מפחד. עיקר הכובד של הנושא מוצג באמצעות דמותו של אופהאם (ג'רמי דיוויס; אבודים) - אנו פוגשים אותו לראשונה נשלף מעבודות המטה לטובת תפקיד המתורגמן בצוות (סטריאוטיפ החנון המגושם). משם אנחנו ממשיכים איתו את המסע ומגלים אצלו את החמלה כלפי השבויים והמוסר בעת המלחמה - לא מוציאים להורג ללא משפט שבויים חסרי-אונים.
הבעיה היא שהלם הקרב והשיתוק במלחמה הם כמו מטוטלת. מחד, השיתוק וההלם, המתגלמים אצל אופהאם ביתר שאת במהלך הקרב האחרון, משותק מכדי לעזור לחבריו המתבוססים בדמם כמה מטרים בודדים ממיקומו. מנגד, כשהוא נעמד שוב אל מול אותו שבוי שהציל, רק שעכשיו הדבר מתרחש אחרי שעבר את זוועות הקרב, חווה את ההלם, השיתוק, חוסר הצדק והאפסיות של חיי האדם - ופשוט גודע את חייו של אותו שבוי.
באותו הרגע, הצער על אובדן המוסר והאנושיות הוא הכאב הגדול שיש על המסך. זו הזוועה האמיתית במלחמה: גם אחרי שאבק הקרבות שוקע ונשכח, ההומניות של כל אחד שחווה אותה על בשרו נפגעת ללא תקנה. גם כשבתמונה הגדולה הגנת על הבית ועשית את הדבר הנכון - אתה עדיין חוזר הביתה מצולק. נושא את נטל הקרבות והמעשים עד יומך האחרון.
זוהי הנקודה לחזור לשאלה הבסיסית ולקפטן מילר בסוף הקרב האחרון, לוחש לאוזנו של טוראי ריאן שרק יחיה חיים שיגרמו למוות שלהם להיות משמעותי. מכאן אנחנו ממשיכים ומסיימים עם ריאן הזקן העומד בבית הקברות, מתחנן ומספר שהוא ניסה – וזה הציר סביבו נסוב הסרט כולו: לנסות. רובם מתו לאורך הדרך, חלקם ניסו להילחם וכשלו, אחרים שאפו לחיות ולא הצליחו ומקצתם ניסו להיות מוסריים ללא הועיל - אבל מה שחשוב זה להמשיך לנסות. כי בלי זה, באמת הכל יהיה לשווא.
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.
טוב, מעניין !