"מלך האריות" - ביקורת סרט

"מלך האריות" גרסת 2019 הוא תאווה לעיניים, הסאונד ועבודת הדיבוב בו נהדרים, הביצועים המוזיקליים ברובם יפים, אבל מה – הסרט עצמו פשוט לא עובד.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

מוזר להגיד את זה, כל-כך מוזר להגיד את זה, כי הסיפור הוא כמעט אותו סיפור, הדמויות אותן דמויות, השירים אותם שירים, המסרים אותם מסרים ואפילו ההעמדות וזוויות הצילום חופפות בחלקן הארי (תצחקו עכשיו). אז מה מתפספס פה? איך יכול להיות שכסרט מצויר המכלול הזה עובד בענק, אבל עם אנימציה פוטו-ריאליסטית וחדשנית העסק מתחרבש?

התשובה היא "האנשה". אותו מונח חביב שרבים מאיתנו למדו עוד ביסודי, המתאר "ייחוס תכונות אנושיות למי שאינו אדם, לעיתים קרובות כאמצעי פיגורטיבי" (ויקיפדיה). האלמנט הזה רווח כמובן בסרטים מצוירים רבים – עוד מראשית ימיהם של דיסני עם "מיקי מאוס", דרך סרטי "צעצוע של סיפור" וכלה ברימייק ל"ספר הג'ונגל".

מתוך "מלך האריות" | צילום: באדיבות דיסני

גם כאן, בגרסה החדשה של "מלך האריות", קיימת האנשה – אך הפעם באופן מצומצם וטכני בלבד. הבעיה העיקרית היא שהחיות אולי מדברות ומזמרות, אבל מעבר לכך כלום. תנועות אנושיות – נעדרות. ריקודים – אין. הבעות פנים – לא קיימות. יכול להיות שזה מתבקש, הרי העיבוד הנוכחי נראה ראליסטי, אמיתי ומוחשי מאי-פעם והשוואות לסרטי טבע של "נשיונל ג'אוגרפיק" לגמרי מוצדקות.

אבל זאת בדיוק הבעיה: נוצר כאן דיסוננס עצום. פער בין הראליזם עוצר הנשימה, ששואף להוביל אותנו, לשבות אותנו וללכוד בקסמו לבין העובדה שבמציאות חיות לא פאקינג מדברות. אי-אפשר לרקוד על שתי חתונות בו-זמנית ולנסות ליצור מן צורת האנשה ראליסטית, כי האנשה מטבעה פונה לדמיון, לרוח השטות, לצבעוניות ולא לכללי העולם כטבעו.

כתוצאה מכך, הסרט פשוט לא עובד במובן הבסיסי ביותר בו סרט צריך לעבוד: חיבור בין קול לתמונה. פעמים רבות מצאתי את עצמי מודע מדי לכך שהקול הוקלט באולפן והתמונה נעשתה במחשב ושהיצורים שאני רואה על המסך לא באמת מדברים. קולנוע צריך להימנע מיצירת תחושה כזו ככל הניתן – דבר שלמרבה הצער רוב הזמן לא קורה פה.

מתוך "מלך האריות" | צילום: באדיבות דיסני

עם זאת, בחלקים בהם אין דיאלוגים הרימייק הזה מתגלה במלוא תפארתו. כך למשל, במנוסת העדר, לפני מותו של מופסה, האנס זימר חידש את המנגינה "To Die For..." שעכשיו נקראת "Stempade" והאנימציה הפוטו-ריאלסטית הופכת את הסצנה למפחידה אפילו יותר מבסרט המקורי. הכל נראה כל-כך אמיתי וזה מבהיל ומצמרר, במיוחד כשיודעים מה עומד להגיע.

סצנה חדשה שנוספה מתארת את תהליך "גלגל החיים" והאיזון שקיים בטבע. היא מזכירה את סצנת סיפור הבריאה מ"המבול" של ארונופסקי, וגם היא – פשוט נהדרת. אלו הרגעים בהם העיבוד החדש מצטיין, הרגעים בהם הוא מציג טבע כטבעו, טבע מתפרץ, בוהק, הרמוני ומוחשי ברמות שלא ייאמן שהן פרי הטכנולוגיה ולא סרט טבע אמיתי.

הערות נקודתיות יותר (ספוילרים):

– סצנות רבות ירדו או שונו: "העבר מכאיב לעיתים, אבל כפי שאני רואה זאת – אתה יכול לברוח ממנו או ללמוד ממנו", כל הסצנה הזאת לא פה. אולי הסצנה הכי חכמה ויפה בסרט המקורי והיא פשוט לא כאן. במקומה אין כלום ורפיקי הפעם הוא פשוט סתם בבון. בכלל, רפיקי לא משתמש במקל שלו מהגרסה המצוירת ושולף אותו ברגע שנדמה כאילו נשלף מסרט גיבורי-על – מיותר ומגוחך לחלוטין.

– סצנות נוספות ששונו או הוסרו וזה מעצבן: "הם קוראים לי מר חזיר", "ללבוש שמלה ולרקוד הולה?" ואפילו אחד משירי הנבל הגדולים של דיסני, "נתכונן", שנחתך משמעותית והפך למן דיאלוג בזמרה. הקול של צ'יווטל אגיופור (המדבב את סקאר), לפחות בסצנה הזו, מספיק מאיים וחזק כדי להחזיק את התחליף הזה, כך שהוא בסך הכל מגניב.

– גם הצבועים שונו ובמקום אד הצבוע המצחקק והטיפש שלא מדבר, קיבלנו שני צבועים איוולים. גם זה שינוי שעובד יפה ומתאים לאווירה הראליסטית יותר.

– כמו ב"אלאדין" המחודש, גם כאן נוסף שיר חדש, הפעם של ביונסה – וגם הפעם הוא מגיע ברגע הכי לא קשור ועוד על חשבון מנגינה של האנס זימר. זה פוגע באותנטיות ובאווירה בצורה קיצונית, מרגיש לא קשור, זול ופשוט הורס. חבל מאוד.

מתוך "מלך האריות" | צילום: באדיבות דיסני

למרות הכל, להגיד ש"מלך האריות" 2019 הוא סרט מחורבן זה קצת מוזר ואפילו אירוני. חלק ממה שהופך סרט לאיכותי הוא התסריט שלו, ומשום שבשני המקרים יש את פחות או יותר את אותו התסריט לפסול אותו על הסף, חרף מספר שינויים מציקים, זה תמוה.

כאמור, גם הביצועים המוזיקליים ועבודת הדיבוב משובחים וניכרת ההשקעה של המעורבים. זה רק הגיוני, לאור התקציב הענק שהסרט הזה נהנה ממנו – 260 מליון דולר.

שורש הבעיה אם כן, טמון בחיבור בין הראליזם הצעקני לבין הדמיון והאשליה שקיימים מטבעם בסרטי אנימציה, בדרך בה התסריט מועבר. החיבור הזה פשוט לא עובד בשום צורה ומבטל את השעיית הספק ולכן גם את הרגש, ההזדהות והחיבור לדמויות. אני אוהב את סימבה כי גדלתי על סימבה, לא כי הוא דמות שהסרט גרם לי להתחבר אליה.

או במילים אחרות: הקול קול יעקב והידיים ידי עשו. "מלך האריות" 2019 עושה קולות של הסרט המקורי ובמובנים רבים דומה לו להפליא, אבל התמונה והחיבור בינה לבין היתר – הוא בגדר התחזות למקור. התחזות עם תקציב עצום, השקעה והרבה רצון טוב (גם לכסף), אך כזו שבסופו של דבר לא עובדת.

דירוג סופי: 50 בקולנוע.

---

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.