אימה למופת: 40 שנה לסרט "הניצוץ"

ארבעים שנים אחרי שעלה לאקרנים לראשונה, "הניצוץ" היה ונותר חלק מהותי ומופתי מהפילמוגרפיה המכוננת של אחד מגדולי הקולנוענים אי-פעם. דוגמה אחת, יחידה ומיוחדת לכוחו של הקולנוע לא רק לספר סיפור, כי-אם גם לבלוע אותנו למקום אחר.

בא לכם לזכות בכרטיסים זוגיים לסרטים במתנה? בואו לאינסטגרם שלנו!

קלאסיקת האימה "הניצוץ" של סטנלי קובריק, מציינת בימים אלו ארבעים קיצים מאז שעלתה לראשונה בבתי הקולנוע. לאורך השנים הרבות שחלפו מאז, נדמה כי אין דבר שלא נאמר עליה: כמו תיאוריות שהועלו, לפיהן קובריק השתיל ביצירתו המבעיתה רמזים לכך שלכאורה לזייף את הנחיתה על הירח עבור ממשלת ארה"ב או שהיא בכלל עוסקת במלחמות האינדיאנים באמריקה או בשואה.

נאמר גם המון על משחקו הטוטאלי של הפנומן ג'ק ניקולסון והסצנות מקפיאות הדם בינו לבין זוגתו בסרט, בגילומה המהפנט של שלי דובאל. כמובן, דובר רבות גם על מקור הרוע ביצירה, שנותר לא ברור, לא פתור ומסתורי לעד – משפחה חביבה מגיעה לשמור על מלון נטוש, כשאט-אט האב מאבד את שפייתו ללא כל סיבה וודאית.

אך מבין כל האלמנטים הללו, חשובים ומרתקים כשיהיו, מה שמסקרן עבורי לחדד הוא השימוש של קובריק באמצעי המבע הקולנועי. יכולתו המבריקה לשזור יחד תמונה וסאונד – עם תשומת לב דקדקנית לצילום, קומפוזיציה ועריכה – וכך ליצור יצירה מפותלת, מותחת, מחרידה, מהתלת וחד-פעמית.

קובריק אמר פעם כי: "סרט הוא – או צריך להיות – יותר כמו מוזיקה מאשר סיפורת. הוא צריך להיות התקדמות של מצבי רוח ותחושות. התימה, מה שנמצא מעבר לרגש, המשמעות – כל זה מגיע אחר-כך". אוהביו ודאי יעידו כי זו גישה שהוא הקפיד ליישם בכל אחת מעבודותיו, והייתי רוצה להדגים אותה על "סצנת המחבט" מתוך "הניצוץ". באותה הסצנה, ג'ק שירד מהפסים עומד לתקוף וונדי המבוהלת כשמנסה להגן על עצמה כשמחבט בייסבול בידה.

לכל אורך הסצנה הפסקול המצמרר בא הולך, נקטע ללא סיבה ממשית, אולי כרמיזה לטירופו של ג'ק שלא-ניתן לחלוטין להסבירו. אבל ההברקה הגדולה מכל קיימת בשימוש בשוט-ריברס-שוט, ממבט על ג'ק ואז על וונדי וחוזר חלילה, כשלכל אורך הצילום המצלמה לא מפסיקה להתרחק אחורה מהתוקף או להתקדם אל עבר הנתקפת. לא זוכר לי סרט נוסף שמקיים שימוש מלא תנועה שכזה בשוט-ריברס-שוט, טכניקה שמזוהה בעיקר עם צילום דיאלוגים סטטיים.

אולי הרגע האיקוני ביותר בסרט. מתוך "הניצוץ" | צילום: באדיבות Warner Bros

קובריק לא רק מציג דיאלוג חולני ואימתני ברמת התסריט, אותו כמובן כתב יחד עם דיאן ג'ונסון על-פי ספרו של סטיבן קינג באותו השם, אלא גם הופך אותו לחי ונושם ברמה הוויזואלית. כשג'ק מתקרב בצעדיו אל עבר המצלמה, היא מצדה נעה אחורה בחשש כמו וונדי. באותה מידה, כשוונדי מצולמת הולכת אחורה המצלמה מתקרבת אליה בביטחון, צעד אחר צעד.

התוצאה מייצרת תחושת חוסר-נוחות מעורבת בפחד איום מהעתיד להתרחש, בעודנו כמו נמצאים בו-זמנית בנעלי הנתקפת והתוקף. מקבלים את עמדת המצלמה, בלי שיש לנו יכולת לבחור או להחליט, כרודפים וכנרדפים בעת ובעונה אחת. זו כאמור דוגמה אחת ספציפית בלבד, אבל לטעמי היא ממחישה היטב את החוויה המתרגשת עלינו בצפייה בכמעט כל אחד מסרטיו של קובריק: אנחנו מקבלים הזדמנות להיות אורחים בעולם שלו.

אין לי מושג איך הקולנוע יראה בעוד ארבעים שנה מהיום, אבל אני כן יודע שאת "הניצוץ" אזכור גם אז. לא משנה כמה הטכנולוגיה תתפתח, שירותי הסטרימינג יתעצמו ואפשרויות הצריכה שלנו ישתנו, לפני מהפכת הגיימינג וחוויות המציאות המדומה, קובריק כבר שאף לשאוב אותנו ולהפוך אותנו לדמות נוספת בסרטיו.

ארבעים שנים אחרי שעלה לאקרנים לראשונה, "הניצוץ" היה ונותר חלק מהותי ומופתי מהפילמוגרפיה המכוננת של אחד מגדולי הקולנוענים אי-פעם. דוגמה אחת, יחידה ומיוחדת לכוחו של הקולנוע לא רק לספר סיפור, כי-אם גם לבלוע אותנו למקום אחר, לזמן לאחר, למלון מושלג ונטוש בו חייה של משפחה אחת כבר לעולם לא יהיו כפי שהיו.

---

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.