יום הקולנוע: 5 סרטים שחייבים לראות ו-5 סרטים להתרחק מהם כמו מאש

סרטים ב-10 שקלים גבירותי ורבותי, סרטים ב-10 שקלים. לכבוד יום הקולנוע שיתקיים בחמישי הקרוב (24.2), קבלו עשר המלצות קצרות: חמש לסרטים שאסור לפספס, וחמש לסרטים שאפילו אם ישלמו לכם - אולי עדיין עדיף לוותר עליהם. למקומות, היכון, פופקורן.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

ביום חמישי הקרוב (ה-24 בפברואר) יתקיים יום הקולנוע הבינלאומי - בכל רשתות הקולנוע ברחבי הארץ יוקרנו כל הסרטים, בינלאומיים וישראלים, במחיר של 10 שקלים לכרטיס (ובתעריפים מיוחדים באתרי הקולנוע בהזמנה מראש). יום הקולנוע נערך ביוזמת משרד התרבות והספורט והתאחדות ענף הקולנוע, והפעם האחרונה בה הוא יצא לפועל הייתה ב-2019 - בימים בהם ביקור בקולנוע היה דבר שבשגרה עבור כולנו.

בין הסרטים הבינלאומיים שיוקרנו תוכלו למצוא כאלו שיצאו רק לאחרונה, בהם מוות על הנילוס בכיכובם של גל גדות וקנת' בראנה או אנצ'רטד בכיכובם של טום הולנד ומארק וולברג. לצדם, יעלו בחמישי גם סרטים חדשים, ובהם סוכן הצללים החדש של ליאם ניסן והדוכס בכיכובם של ג'ים ברודבנט והלן מירן. לא זו בלבד, באותו יום תתקיים גם הקרנת הבכורה הארצית של סנולנד, סרטו של יוני זיכהולץ, בכיכובם של שלומי קוריאט, אורי פפר וטלי שרון, ועמו יוצגו סרטים ישראליים נוספים שעלו בבתי הקולנוע בזמן האחרון.

כמובן שלא בכל ההיצע הקיים הזדמן לי לצפות, אבל מתוך אלו שכן: קבלו את החמישה בהם מומלץ לצפות יותר מכל והחמישה מהם עדיף, כדאי וראוי להתרחק כמו מאש. כדי לפתוח בטעם טוב, נתחיל עם סרטי החובה.

חובה לראות

"הנה אנחנו" - בכמה מילים: הסרט הישראלי של השנה (לפחות כרגע)

ובעוד כמה: את הרשימה שלנו נפתח עם סרטו החדש של ניר ברגמן (כנפיים שבורות, הדקדוק הפנימי), שמשלב בדרכו הייחודית בין רגעי הומור מתפרץ, לסצנות אינטימיות מלאות חן ורגעים אנושיים ומרגשים עד כאב בפשטותם. במרכז הסיפור, קורותיהם של אהרון (שי אביבי) ואורי (נועם אימבר), אב מסור ובנו על הרצף האוטיסטי, שיוצאים למסע ברחבי הארץ לאחר תקרית משפחתית שמתפתחת בעקבות קונפליקט בשאלת מגוריו העתידיים של אורי.

בלי הרבה רעש וצלצולים, ללא אפקטים ענקיים ומבלי להסתמך על תקציב בלתי-מוגבל - ברגמן ברא כאן יצירה שכוחה בפשטותה. בהופעות המשחק המצוינות של צמד שחקניה הראשיים, בתסריט היפהפה אותו כתבה דנה אידיסיס (יוצרת על הספקטרום) ובתמה האוניברסלית והכל-כך אנושית על פרידות, התבגרות, היכולת לדעת לשחרר ומה שביניהם. או כפי שהיטיב לתאר זאת אריק איינשטיין בשירו עוד לפני 30 שנה - "עוף גוזל. חתוך את השמיים, טוס לאן שבא לך". לביקורת המלאה שלנו על הנה אנחנו

"ליקריץ פיצה" - בכמה מילים: אין במאים כמו פול תומאס אנדרסון

ובעוד כמה: פול תומאס אנדרסון הוא מסוג הבמאים שיוצקים לקולנוע שלהם קסם כמו שאף אחד אחר לא יודע. זאת אומרת, בקולנוע האנדרסוני יש סממנים בלעדיים של היוצר, שלא ניתן לזהות בסרטים אחרים. בסרטו החדש, שהועמד לאחרונה לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר ועליו מועמד גם אנדרסון עצמו לבמאי הטוב ביותר, חוזר הקולנוען הוותיק אל שנות ה-70. הוא מתאר את ידידותם המורכבת של גארי בן ה-15 (קופר הופמן, בנו של פיליפ סימור הופמן המנוח) ואלנה בת ה-25 (אלנה חיים), ומעלליהם בקליפורניה של אותם ימים.

זה נשמע אמנם תיאור עלילתי פשוט - והוא אכן כזה - אך קשת הדמויות הרחבה (שון פן, בראדלי קופר, טום וייטס ובני ספדי בתפקידי משנה מעולים) והתמימות לצד הבגרות המאירות את דמויות הגיבורים - יוצרות סרט התבגרות יפהפה: מצחיק, עוקצני, סוחף ואוהב אדם. היכולת של אנדרסון לטייל עם גיבוריו כמו בתחנות חיים שונות - שנדמות כמו סרטים קצרים בפני עצמם - היא פנומנלית וכובשת את הלב ובענק. לאורך הסרט נאמרות גם כמה מילים בעברית (על-ידי בני המשפחה האמיתיים של אלנה חיים שמשתתפים גם הם), וזה עוד בונוס מגניב.

אלנה חיים ושון פן מתוך "ליקריץ פיצה" | באדיבות פורום פילם

"צעקה" - בכמה מילים: הסרט הכי מודע לעצמו שיש

ובעוד כמה: סדרת סרטי צעקה החלה אי-שם באמצע שנות התשעים כסאטירה על סרטי הסלאשר, ששלטו באותם ימים בז'אנר האימה ביד רמה. סרטים כמו האלווין, יום שישי ה-13 או סיוט ברחוב אלם, שהיום זוכים למעמד של קלאסיקות בתחומם, הציגו דמויות שנרדפות על-ידי רוצחים סדרתיים כאלו ואחרים, אך ללא המודעות העצמית שהייתה לצעקה - שהגיע ושינה את חוקי המשחק.

עשרים וחמש שנים חלפו, ובדרך גם כמה המשכונים מוצלחים יותר ופחות, והנה הגענו לצעקה החדש שכבר מרגעיו הראשונים מתגלה כסרט מודע לעצמו במיוחד. לצד אזכורים לסרטים מכל קשת האימה העכשווית - באבאדוק (The Babadook), תורשתי (Hereditary) ודומיהם ביניהם - גם הנפשות הפועלות מתנהגות כמו דמויות בסרט. לא תמיד הבדיחות והמודעות עובדות עד הסוף, אבל עצם ההכרה בחוקי המשחק וההתייחסות לסרט כתוצר תרבותי של שיח ומוסכמות למיניהן - מאפשרות לצעקה לזרוח ולהתגלות ככיף גדול, ואפילו מעורר-מחשבה על הקולנוע וחוקיו. לעוד סרטי אימה (מכל הזמנים) שאסור לכם לפספס

"משפחה מנצחת" - בכמה מילים: וויל סמית' ענק בדרמת אוסקרים קלאסית

ובעוד כמה: הסרט הזה עלה בבתי הקולנוע בארץ במקור בנובמבר, אז קודם כל, נחמד לגלות שהוא עדיין רץ (או הוחזר במיוחד ליום הקולנוע). שנית, מדובר בסיפור הצלחה ועלייה לגדולה, על האחיות וויליאמס - ואביהן ריצ'רד שאימן אותן כל הדרך לפסגת הטניס העולמית. אם טרם יצא לכם לשמוע על הסרט, את האב מגלם וויל סמית', שאחרי הרבה תפקידים ממוצעים בשנים האחרונות, חוזר כאן כדי להזכיר לנו שהוא שחקן ענק. בסצנה מסוימת במיוחד, הוא מרביץ מונולוג קצר וחשוב, שככל הנראה היווה את אחת הסיבות העיקריות שבזכותן קיבל את המועמדות לאוסקר.

גם אם סרטי ספורט ומוטיבציה הם לא כוס התה שלכם, שווה ללכת לקולנוע ולתת לסרט צ'אנס, ולו רק בשביל לצפות בהופעה שלפי כל התחזיות כרגע - תהיה זו שתזכה את סמית' בפסלון המוזהב הראשון בחייו. אם לא די בכך, באמת מדובר גם בסרט יפה ובעל קצב טוב, שמצליח להחזיק ולעניין כמעט לכל אורכו. עכשיו רק שיעשו כבר איזה סרט על פדרר (ליהוק אפשרי: קוונטין טרנטינו. אוף כמה שהם דומים). לביקורת המלאה שלנו על משפחה מנצחת

הנסיך המדליק מווימבלדון. וויל סמית' מתוך "משפחה מנצחת" | באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

"ספיידרמן: אין דרך הביתה" - בכמה מילים: עוד לא ראיתם?!

ובעוד כמה: כנראה מההזדמנויות האחרונות שיהיו לכם ללכת ולצפות בסרט הקומיקס שכל העולם נטרף ממנו בשבועות האחרונים. לאחר אירועי ספיידרמן: רחוק מהבית, זהותו של איש העכביש (טום הולנד) מתגלה לציבור הרחב והוא נאלץ להיעזר בכישוריו של דוקטור סטריינג' (בנדיקט קמברבאץ') כדי לנסות ולשנות את רוע הגזירה.

אני קצת לא מאמין שכתבתי עכשיו תקציר שמתאים לימי העבר של החודשים ארוכים בטרם עלה הסרט, אבל מי שיודעים עד כמה האירוע הקולנועי הזה ענק - כבר יודעים. מי שלא, כנראה שלא משנה מה יהיה כתוב כאן - זה כבר לא יעבוד עליכם. למרות זאת, אם חשקה נפשכם לדעת עוד ואולי לנצל את היום כדי ללכת ולצפות באחד מסרטי גיבורי העל הגדולים של התקופה, כתבתי בזמנו גם ביקורת נטולת-ספוילרים עליו. מי יודע, עוד יתכן שהיא תצליח לתת לכם את הדחיפה האחרונה.

להתרחק כמו מאש

"מוות על הנילוס" - בכמה מילים: רצח לא כתוב היטב

ובעוד כמה: סרטו החדש של קנת' בראנה (והשני שלו שעלה בבתי הקולנוע בישראל בפברואר לצד בלפסט), מבוסס על ספרה באותו השם של סופרת מותחני הבילוש הדגולה אגאתה כריסטי. הסרט מהווה המשך לא-ישיר לרצח על האוריינט אקספרס (אותו הגיבור, תעלומה חדשה) ומספר על המשך מעלליו של הבלש המדופלם בעל השפם המושלם הרקול פוארו (בראנה). הפעם, הוא יוצא למצרים ונקלע למזימת רצח נוראית של איש עשירה המוקפת בחבר מרעים אינטרסנטים (גל גדות).

לרוע המזל, הסרט סובל מהופעות משחק מגוחכות לתפארת, שגם אם נדמה כי בוימו כך בכוונה, נורא קשה לעיתים שלא לצחוק מרמות הגרוטסקיות שלהן. כמו-כן, הדמויות עצמן משמימות וחסרות עניין, וכתוצאה מכך הסרט עצמו פשוט משעמם ומתקשה לסחוף לתוך חומר המקור עליו הוא מבוסס. מוזר לכנות יצירה המבוססת על כתביה של אגאתה כריסטי כ"לא כתובה היטב", אך הטון חסר האחידות, המשחק הנורא (ובמיוחד סצנה מסוימת בה ארמי האמר מתייפח) וקשת הדמויות המשמימה - יוצרים פשוט סרט רע.

"אנצ'רטד" - בכמה מילים: עיבוד טכני וחסר-נשמה לסדרת משחקים אהובה

ובעוד כמה: סדרת משחקי Uncharted היא אחת מגולות הכותרת של הפלייסטיישן לדורותיו. כל מי ששולטים בתחום הגיימינג, ומכירים היטב את משחקי הקונסולה החל מה-PS3, בטוח מכירים את הפרנצ'ייז עטור השבחים אודות צייד האוצרות נייתן דרייק וידידו ויקטור "סאלי" סאליבן המשופם (והפעם לא בצורה מושלמת). לאור הצלחתם של המשחקים, עיבוד קולנועי להם היה רק עניין של זמן - והנה, הגיע הרגע וכמה חבל שכך.

בעוד קשה לי באמת לומר שצריך להתרחק מאנצ'רטד כמו מאש, אין ספק שמדובר באחד הסרטים הפחות-טובים שרצים כרגע - ובמיוחד עבור מי שמכירים את סדרת המשחקים הנפלאה. טום הולנד פשוט נראה כאילו הוא משחק את עצמו, החיבור בינו לבין מארק וולברג מלאכותי נורא וסצנות האקשן והאפקטים מרגישים כמו מסך לא-סתם ירוק, אלא ירוק כמו יערות הגשם של האמזונס.

אמנם יש כמה רגעים מהנים - וסצנות הפעולה לקראת הסוף מטופשות להפליא ומקוריות ברעיון שלהן בדיוק באותה המידה - אולם בגדול, מדובר בתוצר חסר-נשמה וטכני עד כאב, שמנסה בגסות לשזור רעיונות מארבעה משחקים לסרט קטנטן אחד. חבל, ולא מומלץ.

תשחקו במשחקים במקום, תודו לי אחר כך. מתוך "אנצ'רטד" | באדיבות פורום פילם

"אין ברירה אחרת" - בכמה מילים: האמת, דווקא לא חסרות

ובעוד כמה: זה כבר כמה שנים שברוס ויליס מקבע את מעמדו הידוע לשמצה ככוכב אקשן בסרטים סוג ז'. עצוב לחשוב איך מי שכיכב בכמה מהסרטים המוכרים והאהובים בעשורים האחרונים - בהם כמובן ספרות זולה, מת לחיות או החוש השישי - הפך בעשור האחרון למכונת להיטים שהולכים ישירות לווידאו (או בימינו ל-VOD ולשירותי סטרימינג אזוטריים בארה"ב). זאת אומרת, מספיק להעיף מבט ברשימת הקרדיטים שלו ב-IMDb - בשנה שעברה הבנאדם עשה 8 סרטים שכולם נראים אותו הדבר. מה נסגר.

בכל אופן, אין ברירה אחרת מגיע אלינו בכלל מאמצע 2020, אז הופץ לראשונה בברזיל ועלה בטריטוריות שונות בעולם ישירות לאינטרנט. אין לי מושג איך מצאתי את עצמי צופה בסרט הזה בקולנוע בלילה גשום - מדרישות המקצוע, אני מניח - אבל החוויה הייתה בדיוק כמו שציפיתי. משחק בשנקל, אקשן עם הגדלה בשקל תשעים וסיפור שמזכיר דברים שראיתם בכל-כך הרבה מקומות אחרים - רק ששם הוא בוצע יותר טוב. להתרחק לא כמו מאש, אלא כמו שברוס ויליס התרחק מסרטים איכותיים.

"סיפור הפרברים" - בכמה מילים: סליחה, ספילברג

ובעוד כמה: זה כנראה הסרט האיכותי ביותר מבין החמישה שאני קורא כאן להתרחק מהם, אבל זה עדיין לא מספיק. סיפור הפרברים הוא העיבוד הטרי של ספילברג לסרט באותו השם מ-1961 (המבוסס בתורו על מחזה מ-1957 ובכלל על רומיאו ויוליה של שייקספיר), ובהרבה מובנים נדמה שהוא נשאר תקוע באותן שנים. במרכז העלילה, ניצב סיפור אהבתם של טוני ומריה, המגיעים ממעמדות ומקומות שונים בחברה - ולכן האהבה ביניהם לא יכולה להתממש.

בצד הטוב, בלתי-אפשרי עבורי שלא לציין לשבח את איכויות הצילום הנהדרות של זוכה האוסקר יאנוש קמינסקי (רשימת שינדלר, להציל את טוראי ראיין), הצלם הקבוע של ספילברג שמלווה אותו עוד משנות ה-90. עם זאת, הסרט סובל מהתפתחויות עלילתיות לוקות בחסר, ומניעי הדמויות מתגלים פעם אחר פעם כאוויליים או לא-ברורים. ניכר כי היצירה הזו נעשתה עם המון אהבה למחזות הזמר הקולנועיים של לפני 60 שנה, אבל במקום לנסות להמציא אותם מחדש - כמו לה לה לנד למשל - היא פשוט משחזרת אותם במדויק. לצערי, אותי זה התיש ולא תפס.

הצילום באמת יוצא-דופן, את זה אי אפשר לקחת ממנו. מתוך "סיפור הפרברים" | באדיבות פורום פילם

"מהומה בהונג-קונג" - בכמה מילים: נו, בחייאת דינאק

ובעוד כמה: קחו רגע לעכל את העובדה שבמקור הסרט הזה עלה לאקרנים בעולם ב-2017. קחו עוד רגע לעכל את זה שמאז הוא נשכח ונעלם כלעומת שבא. קחו עוד רגע... אוקיי, די. כמו במקרה ברוס ויליס, מדובר בסרט אקשן דבילי נוסף שלא ברור מדוע ומהיכן נבעה ההחלטה להפיץ אותו דווקא עכשיו. כנראה שסרט עם ג'קי צ'אן שעל הפוסטר שלו כתוב "מהיר ועצבני תורידו הילוך, ג'קי צ'אן חוזר ובגדול" זה מספיק כדי למכור כרטיסים. נו, טוב. (גילוי נאות: צפיתי בסרט בבית ולא בקולנוע).

---

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.