"שירת סרטני הנהר" לוקח מותחן רב מכר והופך אותו למלודרמה שמאלצית

"שירת סרטני הנהר" משתמש בבסיס מותח ומעניין, רק כדי לבנות עליו מלודרמה זולה שראינו מיליון פעם. גם מבלי לקרוא את הספר המקורי, מדובר בעיבוד מאכזב.

לכל העדכונים החמים: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע!

ראשית, אני מעוניין לתבוע את שירת סרטני הנהר (Where the Crawdads Sing) על הטעייה בפרסום. כי "הנהר" כאן הוא בעצם ביצה, ולאורך כל הסרט לא נצפה אפילו סרטן אחד - בטח לא כזה שמזמר. יש לי תחושה שהאיש שנתן לסרט בלי אף כבשה את השם שתיקת הכבשים ממשיך להכות, וזה פשוט מחדל שהוא עדיין מסתובב חופשי (לפחות שם יש הסבר חכם והגיוני לשם).

צחוק בצד, כמו שתיקת הכבשים הקלאסי, גם שירת סרטני הנהר מבוסס על רומן מתח רב-מכר באותו השם, שבמרכזו תעלומת רצח ובחורה צעירה שנאבקת בעולם גברי ועוין. בשונה מסרטו המכונן של ג'ונתן דמי, מדובר בעיבוד בינוני לכל היותר, שכל אזכור שלו באוסקר הקרוב יפיל אותי מסירת המנוע שלי. לא קראתי את הספר של דליה אוונס עליו הוא מבוסס, אולם גם כששופטים את הסרט כיצירה עצמאית, כפי שצריך, מדובר בתוצר סתמי למדי. מהצד הלא נכון של הקיטש המטופש.

לא סרטנים ולא נהר. דייזי אדגר-ג'ונס מתוך "שירת סרטני הנהר" | צילום: באדיבות פורום פילם

במרכז הסיפור ניצבת קאיה (דייזי אדגר-ג'ונס), בחורה עם חיים אומללים שחיה לבדה בבית מבודד בביצה, בעיירה קטנה שכאילו נגזרה מספר של סטיבן קינג. כשיום אחד נמצאת גופה של אחד מתושבי העיירה, "ילדת הביצה", כפי שקאיה מכונה, כמובן מואשמת מיד ונאצלת להילחם על חפותה. עד כאן סיפור עם פוטנציאל, אלא שהסרט (למיטב הבנתי בשונה מהרומן) בוחר לשים את כל זה בצד ולהתמקד במשולש האהבה של הגיבורה עם חתיך א' החמוד והקצת דוש (טיילור ג'ון סמית') וחתיך ב' הדוש וקצת חמוד (האריס דיקינסון).

אמנם יש קשר הדוק בין החתיכים לסיפור הרצח - עליו לא אפרט, כי ספוילרים - אבל הסרט לא טורח לפתח להם או לקאיה איזשהו אופי או עומק. אנחנו מופצצים בסצנות הבנויות על "קאיה וחתיך X נוסעים בסירת מנוע" או "הנה הם מתנשקים בדשא" והדיאלוגים לא מתרוממים כמעט מעל לשלב הקלישאות מגלגלות העיניים - כאלה שאתם בטח יכולים לדמיין בראש כרגע, גם מבלי לצפות. נדמה שהסרט מנסה להצהיר בכוח "מה הם צריכים אישיות כשהם כולם יפים כאלה?" - האם אני מקנא כי הייתי רוצה להיראות ככה ולא להילחץ להיות סופר וורבלי ושנון בכל שיחה? מה פתאום, מאיפה הבאתם את זה בכלל.

חתיך ב'. האריס דיקינסון מתוך "שירת סרטני הנהר" | צילום: באדיבות פורום פילם

עוד דבר שהסרט לא טורח לעשות הוא לספק תשובות סבירות - או תשובות בכלל - למהלכי העלילה שלו. בפלאשבק מרכזי הנוגע לילדותה של קאיה, משפחתה מוצגת לנו כחמה ואוהבת, אך כסובלת כולה מהתנהגותו האכזרית של אב אלים ושיכור. כשאחד אחד מבני המשפחה מחליט שנמאס לו, הוא נוטש את הבית מול הפרצוף של קאיה הקטנה ואף אחד מבני הבית לא עוצר לרגע או אפילו שוקל: אולי כדאי לקחת איתי גם את הילדה בת ה-8 ולא להשאירה לבד עם האבא המפלצתי?

מעצם היותי גבר, עליי להוסיף כביכול סייג נוסף לביקורת, כיוון שהסרט הופק כולו בסימן נשיות - ולא רק ברמה הז'אנרית-תמטית, כי-אם ממש בפועל. את הסרט הפיקה חברת הלו סאנשיין (Hello Sunshine), בבעלות השחקנית ריס ווית'רפון, ששמה לה כמטרה לקדם יצירה נשית. את הספר שכתבה אישה, הקפידה ווית'רספון שגם יעבדו למסך, יביימו ויצלמו נשים, לכן לכאורה אינני קהל היעד. אבל קודם כל, נדמה לי שחברותיי לצפייה סבלו אפילו יותר ממני, ומלבד זאת, חרף אווירת "ההעצמה נשית" (החשובה כלשעצמה) הסרט מציג את אחת הגיבורות הכי פסיביות שנראו כבר תקופה על המסך.

לאורך כל הדרך קאיה נגררת או נזרקת חסרת שליטה בין הגברים בחייה, כמעט ללא ניסיון לקחת אחריות או שליטה. כשהיא לא מבלה "זמן איכות" עם חתיך א' או ב', היא עסוקה בציפייה להם או בריחה מהם. אפילו במאבק על חפותה היא בוחרת לשתוק כמו סרטן ולהפקיד את גורלה בעורך דינה המקסים (דייוויד סטראתיירן). להגדיר את הסרט הזה כפמיניסטי יהיה כמו להגדיר את רמבו כיצירה פציפיסטית, כי הכוונה אולי שם אבל במבחן התוצאה: האפקט הוא הפוך. מזל שתמיד יהיה לנו את שתיקת הכבשים.

---

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.